דברים לזכרך?! ואיך?!
לא שאין - הלב מתפוצץ מזכרונות. תמונות חיות ומקסימות כל כך, ויש גם אחרות... אבל כמה מעט שנות שהות ניתנו לנו - כל כך לא מספיק עד שיש רצון לצעוק ולהרוס... כמו שנהרס לנו הכל.
תמיד היית פרא אדם, אח, - התעלולים שלך והטיולים האלה של השבתות... אבל, אח, תמיד אפשר היה לסמוך עליך שהכל יהיה בסדר, שהכל יסתיים בכי טוב!!...
זה לא נראה מוזר, וקצת לא הגיוני, שתמיד כשאני שומעת את השורות של השיר: "אבל ישנן בריות שנולדו בשביל לחיות, לתת מנחה ופרח לקטוף, ותמיד רק לאהוב" - אני חושבת עליך בלבד?... אבל כזה אתה, ואני בטוחה גם כעת שאתה נולדת בשביל לחיות.
ידעת לחיות - והרב לימדת גם אותי. בכל דבר מצאת את המועיל; את הטוב והישר. "חוש הומור עדין" - כך כינה את זה מישהו. אלוהים! איך חוש ההומור הזה היה מציל לא פעם ממצבי ביש והופך את הכל הרבה פחות נורא... גם הקצת קיטורים פה, קצת קיטורים שם מוסיפים טעם לחיים כשהם נעשים ברישול בטלני וללא תשומת לב יתרה - כמו שעשית זאת אתה.
גם ידעת להכין עצמך לקראת החיים: אדם ריאלי. הבנת מה חשיבותם הרבה של הלימודים והתעודה בתקופה הזו - ובויכוח שהתקיים בכתתך בשנת הי"ב אמרת שאתה מוכן לוותר על מספר אירועים חברתיים במשך שנת הלימודים האחרונה, ולהקדיש את הזמן הזה ללימוד והכנה לקראת ה"בגרות". וזה לא שהתנגדת לאירועים חברתיים, או לא החשבת אותם. להיפך - כמה מחבריך הקרובים האשימו אותך בהשקעת מאמצים גדולים מדי בעסקי חברה.
ואהבת, בדרך הסגורה והמחוספסת הזו שלך. איך היית קופץ בזעם כשהעזו חלילה להפליט איזו מילה רעה על מישהו מבני הכיתה.
או הצורה בה היית נכנס הביתה ושואל מיד: "איפה אביתר?" בהתעניינות אמיתית, ואחרון אחרון - גליותיך שהיית שולח לנו מן המלחמה הארורה הזו מדי יום בקפדנות לא רגילה, ורק אחר כך למדנו לדעת כמה בעיות היו לך בראשך באותם זמנים מלבד המשפחה שבעורף.
נדהמתי להווכח שכדי לדעת לחיות - צריך לדעת גם להלחם. אבל גם אז לרגע לא הססתי - עוד לפני שעדים שלחמו לצידך אכן באו ואישרו את הדבר - וידעתי שגם כאן אתה ממשיך באותו קו של יעילות, טוב ויושר; שאפשר לסמוך עליך...
לסמוך עליך? - שתשגיח קצת גם על עצמך, שתזהר...
זיוצ'ו, תמיד, כאשר אני נתקלת בבעיה שהיא, הופכת במוחי המחשבה: איך היית אתה מגיב, מה היית מציע או איזו עמדה היית נוקט כאן - איזו הדרך בה היית הולך. ואני הולכת אז בדרכך, כי היא טובה בעיני...
אח שלי, אחותך האוהבת
רקפת