הלילה ימלאו אחד עשר חודשים. אחד עשר חודשים לאותו משהו איום ונורא האופף אותי מכל צד, לאותו משהו שכל הזמן נדמה לי שאינו אלא סיוט, ושכל מה שעלי לעשות כדי להשתחרר ממנו זה פשוט להנתק ממנו בכח, לקרוע את הרשת.
אף פעם לא תפסתי איך אמהות יכולות לעמוד בזה, איך יכולה אם לקבור ולבכות בן שאתמול עוד היה במלא פריחתו. איך חיים בעצם תחילתם יכולים כך להכרת וליהפך ללא היו.
עולם מטורף. אבות אומרים קדיש על בניהם.
אחד עשר חודש, עוד מעט שנה. וכאילו אתמול. קיץ וחורף ועוד קיץ - אך לגבי הכל עומד, העולם נראה דהוי, שומם ועצוב. כאילו משקפים כהים הורכבו לעיני. מוזר איך אפשר לראות הכל בעינים אחרות. איך הדברים כולם מאבדים ממשקלם, פרט לעובדה האחת הכבדה מנשוא, שאתה זיווס תשאר בשבילנו תמיד תמיד צעיר. נער-גבר שעדיין לא מלאו לו עשרים, שלעולם לא יהנה מיפי העולם, לא ידע אהבה, לא יבנה משפחה ולא ישתעשע בחברת ילדיו.
זיווס, אני זוכרת היטב, בקשת בגלויתך האחרונה, (15 לאוקטובר 1973 14.00 - כתבת בראשה - מדוייק ומסודר) שעות מספר לפני צאתך לקרב הפריצה, שנהיה חזקים, מה שלא יקרה. האמן לי - אני משתדלת. מאוד משתדלת. אבל איני יכולה, פשוט איני יכולה להיות חזקה. אף כי בכל ליבי אני רוצה למלא את בקשתך האחרונה.
אנו רוצים להוציא חוברת עליך, כדי שכל הדברים יזכרו גם כשנחדל אנו להזכירם. אבא משקיע בזה את כל מרצו. ואני איני יכולה. איני יכולה לחשוב עליך, לכתוב עליך בזמן עבר. זיווס, אתה כה חי, אינך מש לרגע מהמחשבות. ללא כל השואה עם מה שהיה לפני המלחמה הנוראה הזאת. והרי בשנתיים האחרונות, בהיותך בצבא ראינוך כה מעט! כמעט בכל מכתב חוזר המשפט: "השבוע לא אבוא, אבל בשבוע הבא בודאי אבוא!".
מתי עוד, מאז בגרת, יכלתי לבקרך יום יום? להביא לך פרחים ועציצים מבלי שתרטון: "באמת, אמא מספיק!".
זבה אמרה שיש ילדים שנולדו כפרחים ושיש לזכרם כפרחים. דבריה נחרטו בי. ואולי בדרך זו, אוכל במידת מה להתגבר וכך למלא את בקשתך להיות חזקה.
תמונותיך נבטות אלינו מכל עבר. הבית מלא אותך ואנו מנסים לשתף אותך בכל. לחיות אתך כך - אם אי אפשר אחרת אז לפחות כך. מבטך, זיווס, מלווני בכל אשר אפנה. כל מה שאני עושה בביתנו לנגד עיניך הוא. עיניך הרציניות הנבונות. פניך העדינים והיפים, בכל. מוזר, במרבית התמונות אתה כל כך רציני, ונדמה לי שאפילו עצב רב נשקף מעיניך. החשת שחיים כה קצרים לפניך, שבטרם יתחילו יסתיימו?
נהגת לומר, שלא היית סולח לנו אם היינו, מחמת גילך הרך, מעכבים כניסתך לכיתה א', שכן יש לך המון לעשות ותכניותיך עצומות. ושנה קודם להגיע לבגרות זה רווח נקי בשבילך. התלבטת במה לבחור: לימודים גבוהים, או אולי קודם טיול בעולם, או אולי קרירה צבאית, אם יבטיחו לך לימודים... נאבקת בצבא שלא לחתום על יותר מ-6 חודשי קבע, שכן אתה צריך לחזור הביתה ולממש תכניותיך.
חזרת זיווס, חזרת מהר יותר ממה שקיווית.
ועוד נהגת לומר, שאין לך מזל. ניסית לשכנע אותנו שזה ברור. כולם יודעים, אמרת, שאין לי מזל. אתה זוכר, אותו יום שבאנו למחנה, לרפיח, בגמר הטירונות כשנודע לך שתלך לפטוניםואתה כל כך רצית ללכת לצנטוריונים - "אין לי מזל!" חזרת בעקשנות.
ולנו דווקא נדמה היה שיש לך מזל רב.
כי מה היית חסר? נער יפה ונבון, מצליח בלימודים, מצליח בחברה, ער לעניינים פוליטיים כלעניינים חברתיים, אוהב לשיר ולרקוד ויודע לשתף עצמו בשיחות של רצינות. מהיר מחשבה וקל כתיבה, הן בתחום הבדור והן בשטח הרציני. - חבל רק שדאגת לא לשמור כל דבר שהיה בו כדי להעיד עליך, אם זה בחבורים שכתבת, שלא נשאר לנו אחד מהם, ואם זה בתמונות. זוכר איך כתבת לנו כשקבלתם סרבלי טיסה? "כולם מצטלמים, אני לא".
ועדיין אני מחכה לאותה פרפרזה שכתבת על "אפרים חוזר לאספסת". הבטחת לתיתה לי לקריאה, ענין אותך אם אזהה בה דמויות מן המשק. או אותו חבור שכתבת (ואותו דוקא קראתי, אך היכן הוא? קמטת בידך הגדולה וזרקת לאשפה, כרגיל), בו עמתת עיר מול קבוץ ולאחר דיון והתלבטות החלטת בכל זאת קבוץ כשאחד הארגומנטים להכרעה: האויר הטהור שבכפר.
גם בצבא הצלחת. מקורס לקורס מדרגה לדרגה בבטחון, במצב רוח טוב, בהומור. (בכל מכתב טרחת לספר לנו, הכוונה היתה בעיקר לאביתר כמובן, דבר של הומור; לטנק שלך שעליו נפגעת, קראת "ביל קארטר" - כי שום דבר לא עומד בפניו, ואמנם הטנק לא נפגע, רק אתה זיווס, שעמדת עליו לגלות "היציאות" של פגזים, דממה לפתע.
בן, זיו שלנו, עדיין לא שנה ונראה כנצח. כל מה שהיה לפני כן כבערפל, ואיך נמשיך כך עוד שנים בלעדיך, כשהשיחה אתך היא חד-סטרית, איך אפשר? איך אפשר?
אמא