נער דק גזרה וגבוה. פנים מאורכים ועדינים.
עינים ירוקות, קורנות. חיוך לגלגני בזויות הפה.
זיו.
סקרן הייתי: מה יצא ממנו לכשיגדל?
היו תכניות: טיול לחו"ל, לימודים...
ידענו כי הוא טוב במתמטיקה, פיזיקה. אך ביגל אמר: אין ספק - הומניסט. ואילו הוא אהב: לטייל ברחבי הארץ, להתקין מכשירי חשמל מסובכים, לחבר פיליטונים ופזמונים, להתעסק בטוסטוס שלו, להציג מערכונים במסיבות. לשחק כדור סל, להקליט ראיונות עיתונאיים, לעשות קישוטים למועדון, להתוכח על נושאים העומדים ברומו של עולם...
ידו בכל.
ערב שבת. זיו בא לחופשה. "שלום! איפה אביתר?" ומיד ידענו שיש תעלול חדש, בדיחה חדשה. האזניים התחדדו לשמוע.
לכשנפגשו התחילה החינגא.
ערב שבת. עצוב. דמעות בלב. מועקה.
כמעט ואמרתי: "אביתר, קפוץ לחדרו של זיו לראות אם הגיע".
אך לא. הוא לא הגיע. הוא לא יגיע עוד.
נשארו רק ההזיות.
אבא