".... צבי אלישווילי ודאי היה מגחך אילו אמרו לו, שהוא ראוי לציון-לשבח על מעשיו בקרב על המינזר, אבל פעם אחר פעם שם את נפשו בכפו כדי לחלץ נפגעים מאש הערבים. צבי שהתגייס לנוטרות בפרוץ מלחמת-העולם השניה, משום שהיה צעיר מכדי שיחוייל לצבא הבריטי, היה מתנדב מושבע. בהגיעו לגיל-צבא, התגייס לחטיבה היהודית הלוחמת (הבריגאדה). אחרי המלחמה התנדב לפלמ"ח, כאשר נוכח לדעת, שמשפחתו זקוקה לעזרתו, השתרר זמנית מן השירות. בפרוץ מלחמת הקוממיות חזר אל הדגל, נלחם על הדרך לירושלים והגיע עם חבריו לנשק אל מינזר סן-סימון.
הוא ירה מחלון ומדלת, סייע בחבישת פצועים והיה משעשע את חבריו-לנשק בקטעי שירים שלחניהם ידועים לכל, אבל חרוזיהם היו פרי המצאתו: חרוזים שובבים, עוקצנים, מפולפלים במקצת, שהיה בהם כדי להעלות חיוך על שפתי הפצועים. חיוכים אלה היו כל הגמול שביקש צבי. עיני-שלו נשארו רציניות מתחת לגבותיו הארוכות.
ככל שנתארכה שורת הפצועים וההרוגים שנערכה בחדרי המנזר, כך נעגמו עיניו בפניו הצנומות, וכן פחתה התחשבותו בשלומו-שלו. שוב ושוב יצא לפנות נפגעים אל בין כתלי הבנין. בשאתו את אחד הפצועים על גבו, נפצע אנושות. לאחר שנאבק עם המוות במשך כשלושה שבועות, נפח את נשמתו.
מתוך הספר 'הקרב על סן סימון', אריה חשביה, הוצ' מילוא בע"מ
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.