סא"ל יונתן (יוני) נתניהו ז"ל

ביום שבת, ה-3 ביולי, כונסו כל הכוחות המשתתפים במבצע לתדריך אחרון, כאשר עדיין אין אישור של הממשלה לפעולה. ארבעת ההרקולסים העמוסים בכוח סיירת מטכ"ל ובכוחות האחרים המריאו לבסיס דרומי של חיל-האוויר, לצורך תדלוק והמתנה. עשר דקות לפני מועד ההמראה המתוכנן, ניתן אור ירוק מהממשלה למבצע 'כדור הרעם', וארבעת ההרקולסים הסתדרו על המסלול לקראת ההמראה. כוח סיירת מטכ"ל, ועימו שני לאנדרוברים ומכונית המרצדס השחורה, שהיתה אמורה לדמות את מכונית השרד של אידי אמין, נמצא במטוס הראשון, שמוטס בידי שיקי שני.
המטוסים המריאו בזה אחר זה, ויצאו לדרכם הארוכה והרת-הסכנה.
"הטמפרטורה במקום ממנו המראנו היתה למעלה מ-40 מעלות", נזכר שני. "זוהי טמפרטורה גבוהה מאוד, המקשה על המראת המטוס, במיוחד כשהוא עמוס לעייפה. למרות כל התנאים האלו, עברה ההמראה ללא תקלות. לפעמים, כנראה, גם מטוסים מסוגלים לגלות רגש אנושי, ולהבין את גודל המשימה המוטלת על כתפינו".
הטיסה מעל ים-סוף עברה ללא תקלות, וכעבור מספר שעות חדרו ארבעת ההרקולסים לתחום יבשת אפריקה. בשלב הזה, מזג-אוויר גרוע וסופות רעמים וברקים אילצו את המטוסים לסטות עשרות מילים מהמסלול המתוכנן. לאחר מספר שעות טיסה נוספות, הגיעו המטוסים מעל לאגם ויקטוריה במרכז אפריקה, לנקודת הכניסה שלהם לנחיתה. מטוסו של שני נפרד מהמבנה, וניגש ראשון לנחיתה, במרחק קצר מאחורי מטוס נוסעים בריטי, שקיבל אישור לנחות ממגדל הפיקוח באנטבה. "בנקודת ההיפרדות מהמבנה ריחף ענן קולומוניבוס אפריקני אופייני", נזכר שני, "שגובהו כ-50,000 רגל מעל פני הקרקע. לא יכולנו להימנע מלחצות אותו, כדי לדייק בניווט, וסבלנו מטלטלות קשות, ברד וגשם רב, שניתכו על המטוס".
הנחיתה עצמה עברה באופן חלק. המטוסים לא נתגלו, וההפתעה בשדה היתה מושלמת. "לאחר הנחיתה פינינו את המסלול, והסענו במהירות לנקודה בה היינו אמורים לפרוק את הכוחות", מספר שני. "המרצדס השחורה ושני הלאנדרוברים, ובהם כוח הפשיטה העיקרי, ירדו מיד מהמטוס ופתחו בדהרה לעבר הטרמינל הישן, בו הוחזקו החטופים. המשכנו לכיוון הטרמינל החדש, שם ירדו מהמטוס כוחות נוספים, שתפקידם היה אבטחת המטוס וטיהור הטרמינל מכוחות אוייב.
"לאחר מספר דקות החלו היריות מכיוון הטרמינל הישן, שנראו היטב מהמקום בו חנינו. עם תחילת היריות כבו כל אורות הנחיתה בשדה, ומספרי שלוש וארבע במבנה נחתו בחשיכה מוחלטת, כפי שתורגל מבעוד מועד. מכיוון שהיינו בקשר-רדיו עם הכוח הפורץ במשך כל אותן דקות, הובהר לנו כעבור זמן קצר, שהכוח השתלט על המבנה, חיסל את המחבלים, ושיחרר את בני הערובה".
במהלך קרב ההשתלטות על מבנה הטרמינל הישן חוסלו כל שמונת המחבלים ששמרו על בני הערובה, וכן נהרגו כ-40 חיילים אוגנדים. מפקד סיירת מטכ"ל, סא,ל יוני נתניהו, נהרג מפגיעת כדור של צלף אוגנדי, ולוחם נוסף, סמל סורין הרשקו, נפצע קשה. מבין בני הערובה, נהרגו שלושה, ושישה נוספים נפצעו. בת ערובה נוספת, דורה בלוך ז"ל, שהיתה מאושפזת בבית-חולים באנטבה, נרצחה לאחר המבצע בידי שרותי הבטחון האוגנדים.





מבצע החילוץ - מתוך ספרו של יוני - http://www.yoni.org.il/heb_jonathan.htm


ימיו האחרונים של יוני. מבצע החילוץ באנטבה (מתוך הספר "מכתבי יוני")

בחלק הראשון של השבוע, שהתחיל ביום ראשון, ה-27ביוני, היה יוני עסוק במיבצע מסויים שעדיין הוא חסוי. פעמיים טס לסיני וחזרה למרכז הארץ בקשר לאותו מבצע. נוסף על כך, בבוקרו של יום שני שהה יוני שעות אחדות עם חייליו בשדה - התעופה של לוד. מטוס "אייר- פראנס", שיצא מן הארץ ונחטף אחר עצירת- ביניים באתונה, המריא מלוב לאחר שהמתין שם שעות אחדות. לא היה ידוע אם החוטפים - שני גרמנים ושני ערבים מארגונו של וודיע חדד - מתכוונים להנחית בארץ את המטוס, שהיו בו עשרות נוסעים ישראליים, וחיילי היחידה התכוננו לאפשרות זו. אך המטוס לא טס לישראל אלא פנה דרומה, לאפריקה, ולבסוף נחת בשדה - התעופה של אנטבה באוגנדה.

מחבלים ערביים קיבלו את פניהם של ארבעת החוטפים. בני-הערובה הובלו לבניין הטרמינל הישן של שדה-התעופה, והוחזקו בו תחת משמר של מחבלים בסיוע של צבא אוגנדה. מאוחר יותר התברר, שנשיאה של אוגנדה, אידי אמין, תיאם מראש עם ארגון הטרור הערבי את עזרתו למעשה החטיפה. למחרת, תבעו המחבלים את שחרורם של למעלה מחמישים מחבלים, שרובם היו כלואים בארץ ומיעוטם בארצות אחרות. זמן פקיעת האולטימום נקבע ליום חמישי אחר- הצהריים. ישראל הוזהרה, שאם המחבלים שברשימה לא ישוחררו עד אותו מועד, יוצאו החטופים להורג.
מאוחר ביום שלישי ובמהלך יום רביעי נתקיימו בצה"ל דיונים אחדים בקשר לאפשרות של חילוץ החטופים. ליוני, שעדיין היה טרוד במיבצעים אחרים של היחידה (סיירת מטכ"ל), דווח על דיונים אלה, שבינתיים לא הניבו פעולה מעשית. ביום רביעי בלילה, לעומת זה, נדמה היה, שהדיונים התחילו מקבלים אופי רציני יותר.
"בערב של יום רביעי," מספר אבי, קצין המודיעין של היחידה, שהיה עם יוני בסיני, "התחילו מגיעות [אלינו] ידיעות טלפוניות, שלפיהן ניתנה הנחיה להתחיל בתכנון [המיבצע .]זה עדיין נראה כמו במקרים [אחרים] כאלה, כשאומרים דברים בלי שיתכוונו להם ברצינות, אבל במשך הלילה היו לא מעט טלפונים...בעיקר ממוקי, שדיבר אז על האפשרות של צניחה בימת ויקטוריה. מוקי לחץ [עלינו לחזור], כי אמרו לו: מתי יוני יוכל לבוא? וביקשו ממוקי, נציג הכוח בתל-אביב, להיכנס לתכנון...עם כל טלפון אמרת לעצמך: אולי בכל-זאת יש סיכוי שמשהו יתבצע. היה לחץ די גדול, והבנו, שלמחרת, מיד בבוקר, נצטרך לטוס חזרה."

יוני אכן טס חזרה למרכז הארץ ביום חמישי, כנראה בשעת בוקר מאוחרת. אבל באותו בוקר עצמו, עם התקרב מועד פקיעת האולטימטום של המחבלים, ובהעדרה של תכנית חילוץ מתקבלת על הדעת, החליטה ממשלת ישראל להכנס למשא ומתן עם המחבלים, והודיעה על נכונותה להחליף מחבלים תמורת בני-הערובה. בינתיים שחררו המחבלים את רוב החטופים הלא-ישראלים מאנטבה, ואלה הוטסו משם לפריס. מתוך 106 החטופים שנשארו באנטבה, הרוב הגדול היו ישראלים. "אין אני מתכוון לתחבולה טקטית שתכליתה להרוויח זמן," כתב רבין על החלטת הממשלה להכנס למו"מ עם המחבלים, "אלא למשא ומתן רציני, שישראל תמלא אחר המתחייב ממנו."
עם שחרורם של החטופים הלא-ישראלים, התחיל מגיע לארץ מידע חשוב על מצב העניינים בטרמינל הישן של אנטבה. מידע זה היה חיוני לתכנון מיבצע כלשהו, ובעקבותיו צברה האופציה הצבאית תנופה מחודשת. וכך, בשעת ערב, קיבל יוני פקודה רשמית מקצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל דן שומרון, להכין את היחידה לפשיטה אפשרית באנטבה.
נחיתה ישירה של מטוסי הרקולס בשדה-התעופה באנטבה נראתה כדרך אפשרית להבאת כוח-החילוץ למקום. היחידה של יוני קיבלה את המשימה העיקרית במיבצע הקרקעי: הופקד עליה להשתלט על בניין הטרמינל הישן, ובו הוחזקו החטופים ובו גם נמצאו המחבלים וחיילים אוגנדיים. כמו-כן היה עליה לחסום את האזור מפני כל כוח אוגנדי שהיה עלול להגיע למקום לפני המראת המטוסים מאנטבה לארץ. "ההנחיה היתה מאוד כללית. ליוני היו... שאלות מבצעיות...שלא יכולנו לתת עליהן תשובה.
הכול היה עדיין טרום-מבושל," מספר אמנון בירן, קצין המודיעין של דן שומרון, שבתחום אחריותו היה הפיקוד הכללי על המיבצע הקרקעי. בפגישה זו, בין יוני ושומרון, "לא נכנסנו בכלל לדקויות של מי וכמה, איך ומה," מוסיף ומספר בירן. "... היה ברור שאת הדבר הזה עוד צריך ללמוד ולהשלים... בנושא התוכנית [של היחידה] לא התערב שומרון כגורם משפיע. הוא אמר: 'אלה הם אנשים ומפקדים שמכירים את המטריה, ולי אין מה [להתערב.']"
תכנון החלק של היחידה
יוני חזר ליחידה, כינס קצינים אחדים בלשכתו, והתחיל מגבש עמם את תכנית הפעולה של היחידה באנטבה. אלוף משנה אהוד ברק - שנסע למחרת היום לקניה כדי לתאם את הנחיתה העתידית של הכח בנאיירובי- נוכח גם הוא זמן מה בלשכה של יוני והשתתף בתכנון המבצע. במשך כל אותו זמן טפטף ארצה מודיעין על החטופים, החוטפים, ומבנה הטרמינל. לאחר שעות אחדות של תכנון, שאת חלקו עשה יוני לבדו באמצע הלילה, הותוותה תכנית הפעולה הבסיסית של היחידה. למרות העובדה שיוני עוד יערוך שינויים מסויימים בתכניתו במהלך היממה וחצי הבאים, נשארה תכנית זו ברובה הגדול ללא שינוי, ולמעשה בוצעה כמעט במילואה.
על פי תכנית זו נועד הכח הראשוני של היחידה - כ-30 לוחמים - לטוס לאנטבה ולרדת מן המטוס סמוך לטרמינל החדש. משם צריך היה הכוח לנוע לטרמינל הישן במרצדס ובשני ג'יפי לנדרובר - מסוג כלי-הרכב המצויים בשימוש בצבא אוגנדה. אנשי היחידה קיוו, שהשומרים האוגנדיים סביב הטרמינל יניחו שזהו כוח משלהם - אולי הכוח המלווה את נשיא-אוגנדה אידי אמין בביקוריו אצל החטופים - ויאפשרו לשלושת כלי-הרכב להתקרב אליהם בלי שיירו בנוסעיהם. "לפי המודיעין שהיה לנו, היו [סביב הטרמינל]עשרות חיילים אוגנדיים," מסביר אבי. "יוני התעקש מאד, שעלינו למצוא איזה פתרון שהוא [לבעיית חגורת השמירה האוגנדית ".] כך הגיעו לרעיון של שימוש במרצדס ובג'יפים, שנועדו "להשהות... את האוגנדים מפתיחה באש." במצב אידיאלי, יתירו השומרים לכלי הרכב להמשיך בדרכם. אבל אם ירצו לבדוק את כלי הרכב ואת נוסעיהם, ממשיך ומסביר אבי, "יווצר מצב... שבו צריך יהיה 'לטפל' ב[שומר,]" ולפתוח באש.

המשך התכנית היה כלהלן. אחר היתקלות אפשרית עם השומרים, ימשיך הכוח עד סמוך לבניין, יצא מכלי-הרכב, ירוץ לפתחים השונים, והחוליות ייכנסו באופן סימולטני לפתחים שנועדו להם. חוליות אחדות יועדו לשני האולמות הראשיים בקומה התחתונה שבהם הוחזקו החטופים (על פי המידע שהיה בידי היחידה) וחוליות אחרות לקומה העליונה, ששימשה למגורי החיילים האוגנדיים. כמו כן יועדה חוליה אחת לאזור מרוחק יותר של הקומה התחתונה, ששימש למגורי המחבלים, בעוד שתפקידה של חוליה אחרת היה ל"רתק" את המקומות השולטים, כגון מגדל הפיקוח. יוני וחוליית-הפיקוד שלו יתמקמו מחוץ לפתח הראשי כדי לאפשר ליוני שליטה בזרימת האנשים וכניסה מהירה שלו ושל חולייתו פנימה למבנה במקרה של תקלה כלשהי. בשלב השני של המיבצע, ינחת כח נוסף של היחידה, בפיקודו של רס"ן שאול מופז (ששימש כסגנו של יוני במשך רוב שנת פיקודו) עם ארבעה כלי רכב משוריינים (נגמ"שים), ויגיע במהירות לטרמינל הישן כדי לחסום את האזור מפני תגבורות אוגנדיות. נוסף על כוח אוגנדי גדול שהיה אמור להמצא בטרמינל עצמו, היה ידוע על גדוד אוגנדי, ששהה בבסיס סמוך של חיל-האויר האוגנדי, כ-200 מטר מן הבניין.
עוד לפני שהושלמה הכנת התכנית, זומנו קציני היחידה ב-1:00 אחר חצות לתדרוך ראשוני מיוני ולקבלת הוראות-הכנה מקדימות ממנו. "יוני היה עייף מאד," מספר מוקי על מה שארע לאחר תדריך זה. "בעצם גם שאר אנשי היחידה והמפקדים היו יגעים מכל השבוע הקודם, ולכן הצעתי בשלב מסויים שנעצור את עצמנו ונלך לישון. זה היה בסביבות שתים-שלוש בבוקר יום ששי. יוני הסכים והאנשים התפזרו, אבל יותר מאוחר התברר, שהוא נשאר לבדו והמשיך לתכנן בעצמו את כל הפרטים האחרונים. ובאמת, כשהציג את התכנית ב-7 בבוקר, לאחר שישן לכל היותר שעה-שעתיים, זכרתי את התכנית כפי שהשארנו אותה, ונוכחתי לדעת שיוני הוסיף לה הרבה פרטים שלא חשבנו עליהם. בבוקר הציג את התכנית גמורה לגמרי, מפורטת, מושלמת."
יום ההכנות ביחידה
אך ככל שהגיע מידע נוסף, שינה יוני נקודות מסויימות בתכניתו. במהלך יום ששי, ערך יוני תדריכים לחייליו וקציניו, פיקח על חלק מן האימונים, דאג לעניינים שונים ומרובים שצצו בקשר למבצע, ערך פגישה עם מפקד טייסת ההרקולסים ואנשי מטהו, וכן נסע פעמים אחדות לקריה לצורך פגישות ותדריכים. פגישתו החשובה ביותר בקריה היתה, ללא ספק, עם שר-הבטחון שמעון פרס. "שאלתי מישהו מה מטרת הפגישה," מספרת רחל, מזכירתו של הרמטכ"ל מוטה גור, כשראתה את יוני מחכה להכנס למשרדו של פרס. נאמר לה "ששמעון פרס קרא לו כדי להסתכל בו בעיניים ולשאול אותו, באמת ובתמים - 'יוני, האם זה ניתן לביצוע, העניין הזה?' מטרת הפגישה היתה אחת: שיוני יגיד שזה ניתן לביצוע...יוני עמד עם מפות ביד, מאד עסוק וטרוד...הוא היה דחוק בזמן ואמר שהוא נורא ממהר ושייתנו לו כבר להיכנס."
יוני הציג לפרס את פרטי המיבצע. "ההרגשה [שקיבלתי היתה] של דייקנות ודמיון," מספר פרס. "ובנוסף - ביטחון עצמי גמור של יוני." לדברי פרס, הביטחון הזה של יוני "במאה אחוז" השפיע עליו. פרס היה מוטרד מן המודיעין המועט שהיה בידם, אך יוני השיב לו: "האם מכיר אתה מיבצע אחר שנעשה שלא בחצי-עיוורון? כל מיבצע הוא חצי-עיוור... אבל יוני היה בקיא, והסביר לי שבהחלט העניין ניתן לביצוע. וביחס למחיר, [הוא] הסביר לי, שיש לנו כל הסיכויים לצאת במחיר אפסי."


אותו לילה, בנוכחות הרמטכ"ל מוטה גור, ערכו הכוחות השונים, כולל כוח היחידה, תרגיל מודל כללי. "עשינו תרגיל לפי התכנית," מספר מוקי. "...שמנו חביות ומטרות דמות, עם שני חיילים שביימו את השמירה על המסלול עצמו, ונתקלנו בהם. זאת-אומרת, הם עצרו אותנו. יוני ירה עם משתיק-הקול במטרות, והמשכנו הלאה לכיוון הטרמינל." כעבור שנים אחדות, סיפר מוקי, "שבהכנות למבצע חזה יוני מצב, שבו אנו נתקלים בשני שומרים אוגנדיים ותירגל אותו, כשהתגובה במקרה כזה היא חיסול השניים באקדחים עם משתיקי קול."
לאחר המפגש עם השומרים, נערכה נסיעה מהירה לטרמינל וריצה מהירה מכלי-הרכב לפתחים. מהירות הביצוע היתה חיונית בשלב זה של הביצוע. המטרה היתה להגיע לפתחים לפני שהמחבלים יבינו מה מתרחש ויתחילו לחסל את החטופים בצרורות של תתי-מקלעים ובהשלכת רימוני-יד. אחר התרגיל נפגש הרמטכ"ל עם המפקדים השונים כדי לשמוע את דעתם על סיכויי ההצלחה של המבצע. את השיחה הארוכה ביותר ניהל עם יוני.
"שואלים את כולם מה דעתם ומה הסיכוי [להצלחה,]" מספר שאול מופז. "כולנו מבינים, שחוות-דעתו ומוצא פיו של איש אחד יקבע אם יש סיכוי לביצוע... ובמקרה הזה כולם חיכו למוצא פיו של יוני. היה ברור לכולנו שהמלצותיו ישפיעו בצורה מכרעת על קבלת ההחלטה. גודל האחריות שמוטלת ברגעים אלה היא גדולה מאד."
"יוני אמר למוטה שיש לו כל התחושה, שאם אכן החטופים יימצאו שם, אז אנחנו - היחידה - בטכניקה, בהרכבים שיש לנו -[הדבר] יעבור בהצלחה," מספר מוקי. " ליוני היתה עמדה די טבעית, אבל מבוססת, שהמיבצע הוא בר-ביצוע. בסיכומו של דבר, יוני אמר לו: 'זה ניתן לביצוע.' ראיתי את התגובה של מוטה, ואני משוכנע ש[שלוש] המלים האלה [של יוני] נתנו את הביטחון לדרג הצבאי ולרמטכ"ל להמשיך [בהכנות למיבצע], ולהשיג את האישור המדיני."
"אני חושב שתשובתו [החיובית]של יוני נבעה קודם כל מן האמונה ומהצורך לבצע את חובתנו," מסביר מופז, "ואחר-כך מתוך בטחון בלוחמים...ובמידה לא מבוטלת ביכולתו להוביל ולהנהיג את האנשים."
לאחר השיחה עם יוני, דן שומרון וקצינים אחרים, אמר מוטה גור לנוכחים שהחליט לאשר את המיבצע, ושימליץ עליו בפני ראש-הממשלה רבין ושר-הבטחון פרס. שעות אחדות לאחר מכן נסע יוני לביתו לשינה קצרה. בשעת בוקר מוקדמת בשבת, ה-3 ביולי, נפרד מחברתו ברוריה ומיהר לחזור ליחידה. הוא ערך לאנשיו מסדר-ביקורת אחרון, ואחר-כך נפגש עם קציניו לדיון טקטי (תטל"ג) שנמשך כשעה.
"זו היתה שעה פורייה," אומר גיורא, אחד מן הקצינים הבכירים בכוח. "היו המון ויכוחים איך עושים דברים בלחץ כזה - עלו נושאים שונים...זה היה תטל"ג אמיתי: מה קורה אם חוליה זו נדפקת, מי יחליף אותה, וכד'. את השאלות האלה הצגנו, ויוני פשוט חתך ואמר: נעשה כך או אחרת...הישיבה היתה מצויינת."
יוני עזב עכשיו את היחידה ונסע עם חלק מקציניו לשדה-התעופה של לוד כדי להשתתף בתדריך הצה"לי הסופי, שנערך בראשות ראש-אג"ם האלוף יקותיאל אדם. במהלך הימים האחרונים פעל האלוף אדם ללא לאות למען ביצוע הפשיטה.
בחדר-התדריכים של הטייסת פגש יוני פעם נוספת את יהושע (שיקי) שני, טייס המטוס המוביל ומפקד טייסת ההרקולסים. הם עברו שוב על תכנית-הפעולה המשותפת. לאחר מכן נועד יוני באותו חדר עם אמנון הלבני, טייס מטוס-הפינוי, ששהה באוגנדה שנים אחדות והכיר את הטרמינל הישן ואת הצבא האוגנדי. "יוני רצה לדעת פרטים על מבנה הטרמינל - מסככת כיבוי-האש שמצד ימין עד מגדל-הפיקוח שבצד שמאל," מספר הלבני. "הוא רצה לדעת את מקום המדרגות, את סוג החלונות [שבבניין], את דרכי הגישה [אל הפתחים], ועוד...הוא גם שאל: 'מה דעתך על הרושם שהמרצדס והג'יפים יעשו על זקיף אוגנדי?' אמרתי לו:...'הוא יצעק "סטופ!" או משהו מעין זה, ויכוון את הרובה המכודן שלו, ואם לא תעצרו, הוא יירה'."
עד סיום התדריך הצה"לי בלוד הגיעו לשם אנשי היחידה עם כלי רכבם. בשעת הצהרים המריאו ארבעה מטוסים, ומטוס רזרבי נוסף, לשארם-א-שייך, שהיתה אז בשליטה ישראלית. בשארם ימתינו החיילים לשמוע אם הממשלה אישרה את ההמראה לאנטבה. הטיסה לקצה הדרומי של מדבר סיני היתה רבת-טלטולים, וגרמה יסורים של ממש לרבים מן האנשים. אחר הנחיתה ירדו חיילי היחידה מן המטוסים, התרעננו, ואחר-כך נאספו כדי לשמוע את התדריך האחרון של יוני.
"את הנאום שיוני נשא לא אשכח," מספר אלכס, אחד מחיילי הכח הפורץ. "הוא עודד אותנו, הפיח בנו ביטחון שאנחנו יכולים לעשות את זה. המנהיגות שלו, ויכולת ההשפעה שלו עלינו, היו מעל ומעבר."
הממשלה היתה עדיין בישיבה ועדיין לא החליטה לאשר את המבצע. אבל כדי שהמיבצע יצליח, כבר חייבים היו המטוסים לצאת ליעדם, שכן אנטבה היתה במרחק של שמונה שעות-טיסה, והנחיתה היתה צריכה להתבצע, על פי התכנית, בשעה האופטימלית - בחצות, שעון אוגנדה. וכך, מתוך הבנה שאם הממשלה לא תאשר את המבצע ישובו המטוסים על עקבותיהם, קיבל הכוח הוראה לצאת לדרכו. "יוני עבר בינינו ואמר לנו [לעלות על המטוסים]. האנשים עדיין היו מופתעים מכך [שיוצאים למבצע,]" מספר שלמה. "אמנם לא אומר שהוא נראה 'שש לקרב', אבל מצד שני לא נראה כלל כמי שמוטרד מזה שיש אישור. ראו שהוא מרגיש מאוד בנוח, שעכשיו הוא מתחיל לנשום."
המטוס המוביל היה עמוס לעייפה. הוא נשא את הכוח הפורץ של יוני, את שלושת כלי-רכבם, וכן כוח של צנחנים שנועד להשתלט על הטרמינל החדש. ארבעת המטוסים טסו בגובה נמוך מעל פני ים-סוף כדי למנוע את גילוים על-ידי הרדאר המצרי מצד אחד והרדאר הסעודי מצד שני. יוני ומוקי ישבו עם עמוס, חייל של היחידה שהועבר ברגע האחרון מכוח האבטחה ההקפי של הנגמ"שים לכוח הפריצה. עמוס מילא את מקומו של חייל מכוח הפריצה, שחלה במהלך הטיסה לשארם וחש שאינו מסוגל להשתתף במבצע. יוני שרטט לעמוס על שקית-הקאה את תכנית הטרמינל ואת דרכי ההסתערות, וסימן לו את הפתחים השונים וכן את תפקידה של כל חוליה, כולל חולייתו של עמוס.
"בדיוק באותם הרגעים שיוני הסביר לי את זה," מספר עמוס, "נודע לנו שניתן אישור של הממשלה - שאנחנו הולכים לעשות את זה... יוני היה לגמרי שקט...והסביר לי את ]התכנית[ כאילו הולכים לעשות תרגיל."
במהלך הטיסה ישנו חלק מן האנשים בישיבה בכלי-הרכב, ואילו אחרים השתרעו על מכסי המנועים של המכוניות או שכבו על הרצפה מתחת לג'יפים. יוני ישב במרצדס לצד מוקי, כשהוא קורא ספר. הוא היה סחוט לאחר שבוע שבו כמעט לא עצם עין, ובשלב כלשהו הלך לתא הטייס, שבו נאספו חלק מן הקצינים, ושכב שם על מיטה מתקפלת. זמן מה אחר-כך רצה הטייס הראשי לשכב בה.
"אני מסתכל אחורנית ורואה את יוני ישן במיטה הזאת," מספר שני. "בתנאים רגילים, אם נח שם איזה מג"ד, אני אומר לו בנימוס אבל בתקיפות שיילך לנוח בחלק האחורי. במקרה הזה לא הייתי מסוגל לעשות את זה, כי התיאוריה שלי אמרה שהקבוצה הראשונה שחודרת ופורצת - הסיכויים שלה להישאר בחיים הם חצי-חצי. אמרתי לעצמי: 'ודאי יש לו סיכון אישי אדיר בעניין. הוא תפס פה שינה - אז מה, אני אעיר אותו?' אלא שגם אני רציתי לנוח. הוא שכב מכווץ בקצה, ואני נשכבתי על-ידו, ולאט-לאט, התקרבתי אליו, עד כדי מילימטרים אחדים ממנו...חששתי לכישלון ברמה לאומית... שפשוט לא נצליח, שנגרום לאסון. הסכתלתי ביוני, ממרחק של שני ס"מ, אף לאף, והוא ישן כמו תינוק, שנת שלווה. שאלתי את צביקה, הנווט, מתי הלך יוני לישון, והוא אמר לי: 'שמע, הוא הלך לישון וביקש להעיר אותו זמן קצר לפני הנחיתה.' ובראש התרוצצו לי המחשבות: מנין קור-הרוח הזה שלו? אתה הולך עוד מעט לקרב, ופה אתה ישן כאילו דבר לא קורה! עזבתי אותו וחזרתי לכיסא."
בשלב זה המטוסים כבר טסו גבוה מעל שמי אפריקה - תחילה מעל אתיופיה, ואחר-כך מעל קניה. הלילה כבר ירד והמטוסים נעו בחשיכה ללא אורות. לבסוף הגיעו לימת ויקטוריה, שלחופה הצפוני שוכן שדה-התעופה של אנטבה. סערת ברקים חזקה פקדה אותם כשנכנסו לתוך האגם. יוני התעורר. הוא הלך לתא המטען מאחור, שבו עמדו אנשיו להכין את עצמם, ועורר חלק מן האנשים שעדיין ישנו. החיילים שמו על עצמם את חגוריהם וכל אחד ישב במקומו בכלי הרכב.
בשלב זה התחיל יוני לנוע בין האנשים. "היה אור אדמדם, ואני זוכר שראינו את הפנים שלו," מספר שלמה. "הוא היה בלי כומתה, ובלי חגור ונשק... הוא דיבר עם כל האנשים, חייך אליהם, זרק כמה מלים של עידוד לכל אחד. זה היה כאילו נפרד מאתנו, כאילו ידע מה יקרה לו. הוא לא נתן פקודות מיבצעיות לאנשים, אלא רק רצה להשרות עליהם ביטחון. אני זוכר שלצעיר ביותר בכוח שלנו - זה היה בוכריס - גם לחץ את היד... הוא התנהג [פחות כמפקד] ויותר כחבר... חשתי כאילו הוא מרגיש שמרגע זה העניינים - או חלק גדול מהם, לפחות - עוברים לידיהם של החיילים...הוא היה די משופשף [בקרבות] ואילו חלק גדול מהחיילים שם לא היו מנוסים כלל, או היו מנוסים הרבה פחות ממנו. ואני זוכר אותו עובר, קצת מתבדח, מנהל מעין שיחה, ומשחרר את האנשים לפני הפעולה."
הם הגיעו לאי קטן באגם ויקטוריה, שנמצא בקו ישר דרומה לאנטבה. שלושת המטוסים האחרים של הכוח נשארו עכשיו מאחור, כשהם מנמיכים גובה במעגלים, ואילו המטוס הראשון המשיך צפונה לבדו. הסערה היתה מאחוריהם. בבת אחת נראה שדה-התעופה מרחוק, כשאורות המסלול שלו מוארים כולם. יוני חזר לתא המטען ונכנס למושב המרצדס לצד הנהג. הכבש האחורי של המטוס הורד, בשעה שההרקולס הנמיך למסלול הנחיתה. יוני פקד על הנהג עמיצור להפעיל את המנוע.
המטוס נחת על המסלול, והאוגנדים שבמגדל הפיקוח עדיין לא הבינו כנראה מה מתרחש. בזמן שהמטוס נסע על המסלול, קפצו ממנו חיילי הצנחנים והניחו פנסים בשני צידי המסלול, כדי לאפשר לשלושת המטוסים האחרים לנחות במקרה שאורות המסלול יכובו על-ידי המגדל. מטוס ההרקולס עצר עכשיו בנקודה שנקבעה מראש, סמוך לטרמינל החדש.


אותו לילה, בנוכחות הרמטכ"ל מוטה גור, ערכו הכוחות השונים, כולל כוח היחידה, תרגיל מודל כללי. "עשינו תרגיל לפי התכנית," מספר מוקי. "...שמנו חביות ומטרות דמות, עם שני חיילים שביימו את השמירה על המסלול עצמו, ונתקלנו בהם. זאת-אומרת, הם עצרו אותנו. יוני ירה עם משתיק-הקול במטרות, והמשכנו הלאה לכיוון הטרמינל." כעבור שנים אחדות, סיפר מוקי, "שבהכנות למבצע חזה יוני מצב, שבו אנו נתקלים בשני שומרים אוגנדיים ותירגל אותו, כשהתגובה במקרה כזה היא חיסול השניים באקדחים עם משתיקי קול."
לאחר המפגש עם השומרים, נערכה נסיעה מהירה לטרמינל וריצה מהירה מכלי-הרכב לפתחים. מהירות הביצוע היתה חיונית בשלב זה של הביצוע. המטרה היתה להגיע לפתחים לפני שהמחבלים יבינו מה מתרחש ויתחילו לחסל את החטופים בצרורות של תתי-מקלעים ובהשלכת רימוני-יד. אחר התרגיל נפגש הרמטכ"ל עם המפקדים השונים כדי לשמוע את דעתם על סיכויי ההצלחה של המבצע. את השיחה הארוכה ביותר ניהל עם יוני.
"שואלים את כולם מה דעתם ומה הסיכוי [להצלחה,]" מספר שאול מופז. "כולנו מבינים, שחוות-דעתו ומוצא פיו של איש אחד יקבע אם יש סיכוי לביצוע... ובמקרה הזה כולם חיכו למוצא פיו של יוני. היה ברור לכולנו שהמלצותיו ישפיעו בצורה מכרעת על קבלת ההחלטה. גודל האחריות שמוטלת ברגעים אלה היא גדולה מאד."
"יוני אמר למוטה שיש לו כל התחושה, שאם אכן החטופים יימצאו שם, אז אנחנו - היחידה - בטכניקה, בהרכבים שיש לנו -[הדבר] יעבור בהצלחה," מספר מוקי. " ליוני היתה עמדה די טבעית, אבל מבוססת, שהמיבצע הוא בר-ביצוע. בסיכומו של דבר, יוני אמר לו: 'זה ניתן לביצוע.' ראיתי את התגובה של מוטה, ואני משוכנע ש[שלוש] המלים האלה [של יוני] נתנו את הביטחון לדרג הצבאי ולרמטכ"ל להמשיך [בהכנות למיבצע], ולהשיג את האישור המדיני."
"אני חושב שתשובתו [החיובית]של יוני נבעה קודם כל מן האמונה ומהצורך לבצע את חובתנו," מסביר מופז, "ואחר-כך מתוך בטחון בלוחמים...ובמידה לא מבוטלת ביכולתו להוביל ולהנהיג את האנשים."
לאחר השיחה עם יוני, דן שומרון וקצינים אחרים, אמר מוטה גור לנוכחים שהחליט לאשר את המיבצע, ושימליץ עליו בפני ראש-הממשלה רבין ושר-הבטחון פרס. שעות אחדות לאחר מכן נסע יוני לביתו לשינה קצרה. בשעת בוקר מוקדמת בשבת, ה-3 ביולי, נפרד מחברתו ברוריה ומיהר לחזור ליחידה. הוא ערך לאנשיו מסדר-ביקורת אחרון, ואחר-כך נפגש עם קציניו לדיון טקטי (תטל"ג) שנמשך כשעה.
"זו היתה שעה פורייה," אומר גיורא, אחד מן הקצינים הבכירים בכוח. "היו המון ויכוחים איך עושים דברים בלחץ כזה - עלו נושאים שונים...זה היה תטל"ג אמיתי: מה קורה אם חוליה זו נדפקת, מי יחליף אותה, וכד'. את השאלות האלה הצגנו, ויוני פשוט חתך ואמר: נעשה כך או אחרת...הישיבה היתה מצויינת."
יוני עזב עכשיו את היחידה ונסע עם חלק מקציניו לשדה-התעופה של לוד כדי להשתתף בתדריך הצה"לי הסופי, שנערך בראשות ראש-אג"ם האלוף יקותיאל אדם. במהלך הימים האחרונים פעל האלוף אדם ללא לאות למען ביצוע הפשיטה.
בחדר-התדריכים של הטייסת פגש יוני פעם נוספת את יהושע (שיקי) שני, טייס המטוס המוביל ומפקד טייסת ההרקולסים. הם עברו שוב על תכנית-הפעולה המשותפת. לאחר מכן נועד יוני באותו חדר עם אמנון הלבני, טייס מטוס-הפינוי, ששהה באוגנדה שנים אחדות והכיר את הטרמינל הישן ואת הצבא האוגנדי. "יוני רצה לדעת פרטים על מבנה הטרמינל - מסככת כיבוי-האש שמצד ימין עד מגדל-הפיקוח שבצד שמאל," מספר הלבני. "הוא רצה לדעת את מקום המדרגות, את סוג החלונות [שבבניין], את דרכי הגישה [אל הפתחים], ועוד...הוא גם שאל: 'מה דעתך על הרושם שהמרצדס והג'יפים יעשו על זקיף אוגנדי?' אמרתי לו:...'הוא יצעק "סטופ!" או משהו מעין זה, ויכוון את הרובה המכודן שלו, ואם לא תעצרו, הוא יירה'."
עד סיום התדריך הצה"לי בלוד הגיעו לשם אנשי היחידה עם כלי רכבם. בשעת הצהרים המריאו ארבעה מטוסים, ומטוס רזרבי נוסף, לשארם-א-שייך, שהיתה אז בשליטה ישראלית. בשארם ימתינו החיילים לשמוע אם הממשלה אישרה את ההמראה לאנטבה. הטיסה לקצה הדרומי של מדבר סיני היתה רבת-טלטולים, וגרמה יסורים של ממש לרבים מן האנשים. אחר הנחיתה ירדו חיילי היחידה מן המטוסים, התרעננו, ואחר-כך נאספו כדי לשמוע את התדריך האחרון של יוני.
"את הנאום שיוני נשא לא אשכח," מספר אלכס, אחד מחיילי הכח הפורץ. "הוא עודד אותנו, הפיח בנו ביטחון שאנחנו יכולים לעשות את זה. המנהיגות שלו, ויכולת ההשפעה שלו עלינו, היו מעל ומעבר."
הממשלה היתה עדיין בישיבה ועדיין לא החליטה לאשר את המבצע. אבל כדי שהמיבצע יצליח, כבר חייבים היו המטוסים לצאת ליעדם, שכן אנטבה היתה במרחק של שמונה שעות-טיסה, והנחיתה היתה צריכה להתבצע, על פי התכנית, בשעה האופטימלית - בחצות, שעון אוגנדה. וכך, מתוך הבנה שאם הממשלה לא תאשר את המבצע ישובו המטוסים על עקבותיהם, קיבל הכוח הוראה לצאת לדרכו. "יוני עבר בינינו ואמר לנו [לעלות על המטוסים]. האנשים עדיין היו מופתעים מכך [שיוצאים למבצע,]" מספר שלמה. "אמנם לא אומר שהוא נראה 'שש לקרב', אבל מצד שני לא נראה כלל כמי שמוטרד מזה שיש אישור. ראו שהוא מרגיש מאוד בנוח, שעכשיו הוא מתחיל לנשום."
המטוס המוביל היה עמוס לעייפה. הוא נשא את הכוח הפורץ של יוני, את שלושת כלי-רכבם, וכן כוח של צנחנים שנועד להשתלט על הטרמינל החדש. ארבעת המטוסים טסו בגובה נמוך מעל פני ים-סוף כדי למנוע את גילוים על-ידי הרדאר המצרי מצד אחד והרדאר הסעודי מצד שני. יוני ומוקי ישבו עם עמוס, חייל של היחידה שהועבר ברגע האחרון מכוח האבטחה ההקפי של הנגמ"שים לכוח הפריצה. עמוס מילא את מקומו של חייל מכוח הפריצה, שחלה במהלך הטיסה לשארם וחש שאינו מסוגל להשתתף במבצע. יוני שרטט לעמוס על שקית-הקאה את תכנית הטרמינל ואת דרכי ההסתערות, וסימן לו את הפתחים השונים וכן את תפקידה של כל חוליה, כולל חולייתו של עמוס.
"בדיוק באותם הרגעים שיוני הסביר לי את זה," מספר עמוס, "נודע לנו שניתן אישור של הממשלה - שאנחנו הולכים לעשות את זה... יוני היה לגמרי שקט...והסביר לי את ]התכנית[ כאילו הולכים לעשות תרגיל."
במהלך הטיסה ישנו חלק מן האנשים בישיבה בכלי-הרכב, ואילו אחרים השתרעו על מכסי המנועים של המכוניות או שכבו על הרצפה מתחת לג'יפים. יוני ישב במרצדס לצד מוקי, כשהוא קורא ספר. הוא היה סחוט לאחר שבוע שבו כמעט לא עצם עין, ובשלב כלשהו הלך לתא הטייס, שבו נאספו חלק מן הקצינים, ושכב שם על מיטה מתקפלת. זמן מה אחר-כך רצה הטייס הראשי לשכב בה.
"אני מסתכל אחורנית ורואה את יוני ישן במיטה הזאת," מספר שני. "בתנאים רגילים, אם נח שם איזה מג"ד, אני אומר לו בנימוס אבל בתקיפות שיילך לנוח בחלק האחורי. במקרה הזה לא הייתי מסוגל לעשות את זה, כי התיאוריה שלי אמרה שהקבוצה הראשונה שחודרת ופורצת - הסיכויים שלה להישאר בחיים הם חצי-חצי. אמרתי לעצמי: 'ודאי יש לו סיכון אישי אדיר בעניין. הוא תפס פה שינה - אז מה, אני אעיר אותו?' אלא שגם אני רציתי לנוח. הוא שכב מכווץ בקצה, ואני נשכבתי על-ידו, ולאט-לאט, התקרבתי אליו, עד כדי מילימטרים אחדים ממנו...חששתי לכישלון ברמה לאומית... שפשוט לא נצליח, שנגרום לאסון. הסכתלתי ביוני, ממרחק של שני ס"מ, אף לאף, והוא ישן כמו תינוק, שנת שלווה. שאלתי את צביקה, הנווט, מתי הלך יוני לישון, והוא אמר לי: 'שמע, הוא הלך לישון וביקש להעיר אותו זמן קצר לפני הנחיתה.' ובראש התרוצצו לי המחשבות: מנין קור-הרוח הזה שלו? אתה הולך עוד מעט לקרב, ופה אתה ישן כאילו דבר לא קורה! עזבתי אותו וחזרתי לכיסא."
בשלב זה המטוסים כבר טסו גבוה מעל שמי אפריקה - תחילה מעל אתיופיה, ואחר-כך מעל קניה. הלילה כבר ירד והמטוסים נעו בחשיכה ללא אורות. לבסוף הגיעו לימת ויקטוריה, שלחופה הצפוני שוכן שדה-התעופה של אנטבה. סערת ברקים חזקה פקדה אותם כשנכנסו לתוך האגם. יוני התעורר. הוא הלך לתא המטען מאחור, שבו עמדו אנשיו להכין את עצמם, ועורר חלק מן האנשים שעדיין ישנו. החיילים שמו על עצמם את חגוריהם וכל אחד ישב במקומו בכלי הרכב.
בשלב זה התחיל יוני לנוע בין האנשים. "היה אור אדמדם, ואני זוכר שראינו את הפנים שלו," מספר שלמה. "הוא היה בלי כומתה, ובלי חגור ונשק... הוא דיבר עם כל האנשים, חייך אליהם, זרק כמה מלים של עידוד לכל אחד. זה היה כאילו נפרד מאתנו, כאילו ידע מה יקרה לו. הוא לא נתן פקודות מיבצעיות לאנשים, אלא רק רצה להשרות עליהם ביטחון. אני זוכר שלצעיר ביותר בכוח שלנו - זה היה בוכריס - גם לחץ את היד... הוא התנהג [פחות כמפקד] ויותר כחבר... חשתי כאילו הוא מרגיש שמרגע זה העניינים - או חלק גדול מהם, לפחות - עוברים לידיהם של החיילים...הוא היה די משופשף [בקרבות] ואילו חלק גדול מהחיילים שם לא היו מנוסים כלל, או היו מנוסים הרבה פחות ממנו. ואני זוכר אותו עובר, קצת מתבדח, מנהל מעין שיחה, ומשחרר את האנשים לפני הפעולה."
הם הגיעו לאי קטן באגם ויקטוריה, שנמצא בקו ישר דרומה לאנטבה. שלושת המטוסים האחרים של הכוח נשארו עכשיו מאחור, כשהם מנמיכים גובה במעגלים, ואילו המטוס הראשון המשיך צפונה לבדו. הסערה היתה מאחוריהם. בבת אחת נראה שדה-התעופה מרחוק, כשאורות המסלול שלו מוארים כולם. יוני חזר לתא המטען ונכנס למושב המרצדס לצד הנהג. הכבש האחורי של המטוס הורד, בשעה שההרקולס הנמיך למסלול הנחיתה. יוני פקד על הנהג עמיצור להפעיל את המנוע.
המטוס נחת על המסלול, והאוגנדים שבמגדל הפיקוח עדיין לא הבינו כנראה מה מתרחש. בזמן שהמטוס נסע על המסלול, קפצו ממנו חיילי הצנחנים והניחו פנסים בשני צידי המסלול, כדי לאפשר לשלושת המטוסים האחרים לנחות במקרה שאורות המסלול יכובו על-ידי המגדל. מטוס ההרקולס עצר עכשיו בנקודה שנקבעה מראש, סמוך לטרמינל החדש.