בירושלים התקבל מברק המפרט את דרישות המחבלים באשר לשחרור עמיתיהם.
יום ה' ה - 1 ביולי 1976 בשעה 14:00 לפי שעון ישראל, הוא המועד בו יפוג האולטימטום. המגעים בין ישראל לבין גורמים בכירים בצרפת נמשכו, התרבו הדיונים בצמרת השלטון בדבר תגובת ישראל לחטיפה. רה"מ כבר הכין את הרמטכ"ל, רב אלוף מרדכי גור, לאפשרות של מבצע צבאי לחילוץ החטופים ואכן בישיבת הרמטכ"ל, בה נכחו הרמטכ"ל, ראש אג"מ, האלוף יקותיאל אדם, מפקד ח"א האלוף בני פלד וראש אמ"ן הועלה הרעיון.
בני פלד הגה את הרעיון להשתלט על שדה התעופה באנטבה בעזרת כוח אוירי. מכיון שלח"א היו שני מטוסים שהיו מסוגלים להגיע לאנטבה ובחזרה ללא תדלוק בדרך, נבדקה האפשרות של נחיתה באנטבה, בשדה התעופה ושחרור החטופים. כ- 60 חיילים וכלי רכב הוכנסו למטוס הראשון ונערכו אימוני ירידה מהמטוס וכל זאת בהנחה שאת החטופים ירכזו במטוס התדלוק השני. במקביל נטוותה תוכנית חלופית עם מטוסי בואינג 707.
ארה"ב הציעה לפנות לאידי אמין כדי שיעשה מחווה וישחרר לפחות נשים וילדים - הרעיון נפסל, "שהאמריקאים לא יציעו הצעות" אמר רה"מ וקבע כי האחריות לנוסעים מוטלת על צרפת בלבד.
באנטבה, חילקו המחבלים את החטופים לשניים - באולם אחד ריכזו את צוות הטיסה ובאולם שני, קטן ומחניק, ריכזו את הנוסעים. מאוחר יותר, ישחרר אידי אמין את החטופים הלא ישראליים/יהודים הביתה. 104 נוסעים נשארו באנטבה. מועד תום האולטימטום הלך וקרב...
במוסד כבר אספו ידיעות על המצב באנטבה ומידע על שדה התעופה. המודיעין האוירי סיפק פרטים על המכ"ם, תותחי נ"מ, סד"כ מטוסי יירוט ועוד, בשש המדינות שנתיב הטיסה עובר בהן: מצריים, סעודיה, סודן, חבש, קניה ואוגנדה. כל המדינות פרט לקניה הן אויבות ישראל, כך שע"פ נתונים אלה קשה להבטיח נתיב טיסה בטוח, דבר שמגביר את הסיכון במבצע.
הדעה הרווחת הייתה שלא להיכנע לדרישות המחבלים, כך גם הייתה דעת הקהל בארה"ב ובאירופה.