עדיין אינני מעקלת, פשוט אינני מסוגלת לתפוס זאת, זה נראה לא אמיתי, לא הגיוני. לאחר המון המון מחשבות החלטתי להעלות זאת על הדף היה הרבה הרבה מה לכתוב אך פתאום המלים מסרבות לצאת, הכאב כל כך גדול שאין מילים בעולם שיוכלו לתארו.
אינני מצליחה להבין את פני החיים, כל כך מסובי אדם שלא זכר לראות בחייו הרבה, אדם שקט שליו וצנוע, בעל סבלנות עצומה, אדם שלא ככל אנשים, לא רץ אחרי רכיולת והתערבות בענינים אחרים. אהב לעזור לאשתו בכל, פינק ואפילו יתר על מידה את ילדיו... אדם נפלא.
אז מדוע, מדוע היה צריך ללכת???
למדנו שאסור לחלוק על מעשי הקב"ה, אך זה קשה, אינני מפסיקה לשאול, למה, זה היה צריך לקרות???
כשהחלו הריצות לבית-חולים, בדיקות, אישפוז, ניתוח. החלו מתרוצצות מחשבות בליבי. השוותי זאת למנוע של מכונית, כשבמנוע יש תקלות, ככל שיתקנו זה לא יהיה כבתחילה, והמתכונות לא תחזיק מעמד זמן רב.
אך מהרתי להוציא מחשבה זו מראשי, החלטתי שזה פשוט לא יכול לקרות, למרות זאת המחשבה המשיכה ללוות אותי - מוות -
כשחזרתי בצהריים מהעבודה ונודעה לי בשורת איוב פשוט לא האמנתי. רצתי ברחובות בוכה, אך לא בכי הסטרי, זה היה בכי שקט, פשוט סרבתי להאמין. הגעתי לבית חולים כמכונה בלי לחשוב... פחדתי... פחדתי מהאמת...
השמיים התמלאו עננים שחורים, אפורים. גשם ירד ללא הפסקה, ואז אמרתי בליבי הנה גם השמיים בוכים גם להם זה כואב...
חשבתי על הילדים, הילד הקטן רק בן 4, הגדול עדיין לא חגג בר-מצווה... והילדה... מה פשעו שצריכים להשאר יתומים מעכשיו... ללא אב... אותו אב שאהבו כל-כך...
לא יכולתי להכנס לבית. הכאב היה גדול מנשוא. הבית נראה כל כך שונה ריק!
כילדה קטנה ציפיתי שיבואו ויאמרו לי "הפסיקי לבכות, זה סתם חלום, זו טעות". רציתי להכנס לבית ולראותו יושב כתמיד עם הטייפ הגדול מאזין ובודק.
לראותו משחק עם ילדיו באותם משחקים קטנים ומשונים אך זה לא קרה!!!
למדו אותי שה' אוהב ילדים, שבזכותם עומד העולם.
אמרו לי שה' שומע, ומקבל את תפילתם... אז למה זה קרה???
הרי יומיים קודם יחד עם אחי הקטנים אמרנו תפילה וביקשנו שתשלח אליו רפואה שלמה...