אלבום תמונות
מעוז "המזח", היה דרומי בקו המעוזים שנבנו לאורך תעלת סואץ. הוא נבנה על לשון יבשה מלאכותית שעל שפת מפרץ-סואץ, מול פורט תופיק והעיר סואץ. המעוז היה מוקף משלושת עבריו בשטחי מים והגישה אליו היתה אפשרית רק דרך ציר "לקסיקון". גם השטח שממזרח למעוז היה מוגבל לתמרון בשל הביצות שהיו בו. בעברו המזרחי של המעוז הוכנו רמפות לטנקים. במעוז ובשני המעוזים הסמוכים שמצפון לו, החזיקה פלוגה סדירה של נח"ל מוצנח, בפיקוד סגן שלמה ארדינסט. אנשי המעוז איישו גם את תצפית הקבע ב"מזח דרום" ובשעות היום גם את מעוז ראס מסלה. ביום פרוץ המלחמה היו במעוז 25 חיילים מצויידים במרגמה 81 מ"מ, שתי מרגמות 52 מ"מ, 9 מקלעי מא"ג, 2 מרנ"טים ונשק אישי. ביום הלחימה הראשון הצליחו טנקים מגדוד סא"ל עמנואל לחבור אל המעוז, וצוותיהם השתתפו בהגנתו בפני ההתקפות התכופות של חי"ר, קומנדו ושריון מצריים, שנסתייעו בהפגזות ארטילריות ונמשכו עד 9 באוקטובר. החל מיום זה פחתו נסיונות התקיפה של המצרים. כוחות קטנים, שנעו לעבר המעוז, עלו על מוקשים וחלקם נרתעו מאש הנק"ל של מגיני המעוז. המצרים המשיכו במצור המלווה בצליפות ובהפגזות. כעבור עוד שלושה ימי מצור החמיר מאוד מצב הפצועים (21 איש), הציוד הרפואי החל אוזל והתחמושת התמעטה. בעקבות כשלון כוח של חיל הים לחלץ את הנצורים הודיעה ב-12 באוקטובר מפקדת פיקוד הדרום למפקד הפלוגה כי אי אפשר לסייע לו ועליו להיכנע אם יווכח שאינו יכול להחזיק מעמד. המ"פ הביע הסכמתו להיכנע רק אם תוסדר הכניעה באמצעות "הצלב האדום". בבעיית הכניעה דנו גם הרמטכ"ל ושר הבטחון, וההחלטה להיכנע היתה לפי הנחיות מוצב הפיקוד העליון. בבוקר ה-13 באוקטובר 1973, קיבל מפקד המעוז ממפקדת הפיקוד את נוהל הכניעה ובשעה 00.11 החליט להיכנע משלא היתה אפשרות להוסיף ולהחזיק מעמד. במשך שמונת ימי הלחימה, בתנאים קשים, וגם בעת הכניעה, שמרה היחידה על מסגרת מאורגנת של לוחמים, קיימה קשר רצוף עם העורף וטיפלה היטב בפצועים.