אלבום תמונות
אני עומד פה ולא מצליח להאמין שאתה אינך. הכול מרגיש לי לא אמיתי, כאילו עוד רגע תחזור.
עבר חודש ואני עדיין מחכה לשמוע את הקול שלך.
הראש מבין שאתה לא כאן, אבל הלב מסרב לקבל את זה.
בהתחלה פשוט לא הבנתי איך העולם ממשיך..
לא הבנתי למה לעזאזל לא עוצרים את השעונים, לא מכבים את השמש והכוכבים ולא מרוקנים את הים..
לא הבנתי איך אנשים הולכים ברחוב כאילו כלום לא קרה.
צוחקים, מדברים, רואים שטויות בטלוויזיה, מעלים תמונות של אוכל.. ואתה - איננו..
הכול סביבי המשיך לרוץ, ורק אצלי בפנים- הכול נעצר.
מה שהכי כואב ולא ברור זה שלא רק אנשים, גם אני לאט לאט חזרתי לעשות דברים רגילים.
להכין קפה, ללכת לעבודה, אפילו לצחוק לפעמים.
ואני לא מבין איך אני בכלל מעז..
מעז לחייך, מעז להנות, מעז לא לבכות כל היום..
אתה לא יודע את זה ליאור,
אבל דרכך בעצם חייתי את החלומות שלי
את מה שאני רציתי להיות - ולא הייתי.
לא כולם יודעים אבל עוד בגיל 8 הצלחת ללמוד והשתלטת על כלי מוזיקלי כל כך קשה כמו כינור.
ניגנת מצוין ואפילו השתתפת בקונצרט, דבר שאני אבא שלך, בן לשני מורים למוזיקה, לא הצלחתי לעשות כל חיי וזה נשאר רק בחלומות.. וזה עם כל בעיות הקשב והריכוז הקשות שגם אני הוא זה שהורשתי לך...
אחר כך התחלת עם הספורט. היית ספורטאי מצטיין- הכי מהיר, הכי חזק, הכי אתלטי בשכבה.
כל פעם שראיתי אותך רץ או עושה פעלולים - הרגשתי כאילו אני רץ וקופץ איתך.
שוב הגשמת לי את חלום ילדותי.
אחר כך נדבקת בחיידק הכדורגל ונהיית שחקן בליגה - ושוב , דרכך חייתי את חלום הילדות שלי. להיות כדורגלן אמיתי..
5 שנים נסענו כל שבת בכל עיר אפשרית בארץ למשחקים שלך. הייתי הכי מאושר שהלך לך טוב והכי עצוב כשהיו תקופות של קשיים ופציעות.
עד שהתחלנו להבין, שנינו, שמיצית.
אבל אתה לא רצית לאכזב אותי.
המשכת לנסוע לאימונים, להגיד שאתה רוצה - ואני ידעתי שאתה עושה את זה רק בשבילי.
כי היה לך לב ענק.
בגיוס לקרבי, שוב גרמת לי להרגיש דרכך שייך למשהו גדול, גברי, עוצמתי. להיות לא סתם חייל. חייל לוחם.
משהו שאני אולי חלמתי אבל לא עשיתי. אבל אתה - אתה הלכת עד הסוף.
וכמה חברים היו לך
גם פה הייתי צריך ללמוד ממך איך להתייחס לחברים, לתחזק חברויות ולא להיות אגואיסט...
והכי מדהים, שכל אחד מהחברים שלך גם היום בטוח שהוא היה החבר הכי טוב שלך. ככה נתת להם להרגיש.
וזה רק בגלל שאתה היית באמת כזה. היית כולך לב, בלי אגו מיותר, ידעת להיות גם קליל שצריך וגם עמוק, ידעת להיות אמפטי וקשוב לסבל וכאב של אחרים.
גם של בני אדם וגם של בעלי חיים.
לעולם לא אשכח את זה - אהבת תמיד לנהוג מהר ברכב, לעשות רייסים, דריפטים וכל מני דאווינים אחרים כמו שאופייני לבחור מתבגר... אבל לא אשכח שבכל פעם שראית מרחוק כמה ציפורים הולכות על הכביש היית ישר מאט את הרכב כדי חלילה לא לדרוס אותם. גם אם אני נהגתי וישבת לידי, תמיד היית צועק שאסע לאט יותר..
מי מאיתנו אי פעם דרס ציפור?
הן הרי תמיד עפות בלי בעיה גם אם האוטו מטר מהן.. כמה שהסברתי לך את זה המשכת להאט מרחוק כי פחדת לפגוע..
זה היית כל כך אתה...
ובשנה האחרונה, משהו בך השתנה.
התחלת להתעניין ברוחניות, בשאלות של משמעות החיים.
הפסקת להתעניין בערכים חומריים - והתחלת לחפש משהו עמוק יותר.
היו לך המון שאלות ותהיות פילוסופיות, אני רק מקווה שעכשיו - אתה מקבל את כל התשובות מהגורם הראשון שם למעלה.
ואולי באמת זה היה כתוב מלמעלה - שתחיה רק עשרים שנה.
וכאילו הרגשת את זה - אז הספקת כל כך הרבה בזמן קצר.
להיות ילד של אור, של שמחה, של אהבה, של חברות, של צחוק..
בן, אח, חבר, חייל - שמשאיר חותם שלא יימחק.
אומרים שחייל שנופל - הנשמה שלו שומרת על הקרובים שלו מלמעלה.
ושוב אתה - כמו תמיד, לוקח עלייך את התפקיד.
שומר עלי -
כשבעצם, זה היה צריך להיות הפוך..
ילד שלי, אהוב שלי, אני מתגעגע אלייך כל רגע.
אבל גם גאה בך בלי סוף.
ותודה- על שזכיתי להיות אבא שלך.