סגן ד''ר עודד בן דרור ז"ל

אלבום תמונות

תקופת הילדות ועד השירות הצבאי

עודד נולד ב-9.11.1945 בפ"ת, איטר יד ימינו, להוריו, זהבה ז"ל וחיים ז"ל, ואח לאלונה, ובעתיד של דליה. זו הייתה תקופה קשה של עוצר של האנגלים, ולכן המשפחה לא יכלה לבקר את האם בביה"ח. כך נבחר שמו - עודד, מלשון עידוד. אמו קיוותה שיהיה "חייל של שלום".
בילדותו היה ילד בלונדיני, ביישן, מופנם, שובב, תמיד שרק ואהב בעלי חיים. הוא אסף כלב מהרחוב ובנה שובך יונים על העץ בחצר ביתו. היה גם רגיש ואיכפתי, דבר הבא לידי ביטוי בהתבגרותו ועד מותו.
ילדותו ובגרותו עברו עליו בבית ערכו והוא שעיצב אותו לאדם ערכי, הומניסט ועקשן. בגיל 6 עבד במזנון של אביו כשהוא עומד שעות ארוכות על שרפרף בחום הכבד. חריצותו ועקשנותו לא פסקה עם התבגרותו כשרכב על אופניו מביתו בפתח תקוה לקרית אונו לעבוד בפרדס של גיסו. הוא דאג להדגיש כי אין הוא רוצה הטבות או הנחות ולקח על עצמו את העבודות הקשות ביותר.
השכונה בה גדל היתה "שכונה של בנים", בין אם במעשי השובבות ובין אם בטיפוס על עץ התות הגדול והמלכלך. משחק הכדורגל בשכונה היה חלק מרכזי בחייו ואף שיחק ב"הפועל מחנה יהודה". אין זה פלא אם כן שאחיינו משחק ב"מכבי הרצליה". עודד הוא ש"הדביק" אותו בשיגעון לכדורגל.
תקופת לימודיו הראשונה היתה בביה"ס היסודי "הס" ולאחר מכן בתיכון "ברנר". כבר בביה"ס היסודי באה לידי ביטוי רגישותו והאכפתיות שבו כשהתחבר לילד מגמגם, שאף אחד אחר לא התחבר איתו. אולי פניו מפגינות לעתים אדישות אך אין זה כך. רגישותו והמעורבות שלו הן שהובילוהו לעסוק במקצוע שרצה תמיד - רפואה.

תקופת השרות הצבאי

עודד היה מיועד לקורס טיס, אך בגלל נחישותו ותקוותו ללימודי הרפואה החליט לוותר על כך. הוא שרת כמ"כ טירונות בבה"ד 4, שהיה בסיס טירונים. בשלב מסוים גם פקד על טירונים דרוזים. הוא היה ידוע כ"נשמה הטובה של כולם". בשחרורו פנה ללימודי הרפואה.

תקופת לימודי הרפואה עד מלחמת יוה"כ

באותה תקופה היה בארץ בי"ס אחד ללימודי הרפואה, שקיבל לשורותיו תלמידים לאו דווקא ע"פ כישוריהם והישגיהם. עודד שהתאכזב מכך החליט יחד עם חברו ללמוד באיטליה. בתקופה קצרה של שלושה חודשים למד איטלקית. הפרידה מהארץ היתה קשה ביותר ותמיד רצה לחזור לפה. הוא היה מאוד קשור למשפחתו ולאמו בפרט.
בפרוץ מלחמת ששת הימים, לאחר שכנועים הסכים חברו לחזור איתו לארץ ולהצטרף ללחימה. הם השיגו כרטיסי טיסה דרך שבדיה, אבל עד שהגיעו המלחמה הסתיימה. על אי השתתפותו במלחמה חש רגשי אשם קשים שליוו אותו למעשה עד יום מותו, והם שדחפו אותו להצטרף בכל דרך ללחימה במלחמת יוה"כ.
אחרי מלחמת ששת הימים חזר לאיטליה. בארץ נפתחו לימודי רפואה בפקולטה לרפואה ליד הטכניון בחיפה. הוא התקבל ללימודים שם ושאיפתו לחזור ארצה התממשה. הוא חזר כשבפיו שירים באיטלקית ובידיו תקליטים מפסטיבל סן-רמו ומתנות רבות לאחייניו האהובים. את הסטאז' עשה בבי"ח "השרון". בצהרים היה "קופץ" לאחיותיו לצהרים ולשחק עם אחיינו, גיא, כדורגל. הוא היה דוד קרוב לאחייניו והיה דמות בונה ומכוונת. התלהבותו מילדים הביאה אותו להחלטה להתמחות ברפואת ילדים, וזכה לברכה על כך מאחייניתו הקטנה - רוית.
בשנת 71' נדרסו הוריו ונפצעו קשה. כשיצא מחדר הניתוחים בו נותחה אמו, באה לידי ביטוי כנותו וראייתו את המציאות. הוא נשאל לשלומה וענה כי עדיף ש"תגמור עם זה מהר כדי שלא תסבול". אביו התאושש אך אימו, אליה היה קשור בקשר מיוחד, נפטרה. כאב זה הצטרף למועקה על אי ההשתתפות במלחמת ששת הימים.
כשפרצה מלחמת יוה"כ היה עדיין בסטאז', בבי"ח. הרופא, שתחתיו הוא עבד, ביקש שלא יתגייס ושזקוקים לו שם לטיפול בפצועים. עודד, למרות שלא קיבל צו מילואים, התגייס. הוא אמר לחברו בבי"ח, שהיה ילד יחיד, שישאר שם ע"מ שיוכל להתגייס. המועקה על אי ההשתתפות במלחמת ששת הימים דרבנה אותו להתגייס בהחלטה ובאמונה שלמה. הוא גוייס לגדוד 100 והגיע ללחימה ב"חווה הסינית".

סיפור הנפילה

כאמור גויס עודד לגדוד 100, שהיה מורכב מאנשים שלא היו משוייכים ליחידה אחרת כמו: מתנדבים, ואנשים שבאו מחו"ל. המג"ד היה סא"ל אהוד ברק. הגדוד נשלח ל"חווה הסינית". רגשי האכפתיות, המעורבות והכנות הביאוהו לעזור לזולת ולהיות רופא, וכאדם כזה נהרג, כשסרב להתפנות כשעוד היו פצועים לטפל בהם.
סיפור נפילתו מכיל ערכים רבים עליהם מושתת צה"ל, כמו: דבקות במשימה, אחריות, דוגמא אישית, חיי אדם, מקצועיות, משמעת, נאמנות ורעות.
הקרב היה קשה ועקוב מדם. הנוהל היה פינוי הפצועים משדה הקרב לנגמ"ש פינוי, וכשזה מתמלא הוא נוסע עם הצוות לתחנת איסוף. כשהנגמ"ש של עודד, שהיה הרופא ומפקד הנגמ"ש התמלא, סרב עודד לעזוב את הפצועים בשדה הקרב. הוא ושני חובשים נשארו. אחד נקרא לטנק שנפגע. הוא והחובש הנוסף פנו לטיפול בצנחנים הפצועים. במהלך הטיפול נפגעו ונהרגו. ע"פ דו"ח הפגיעה נמצא אצלו חור חודר בחזה מנק"ל קומנדו מצרי. החובש שנותר בחיים הוא שהביא את העדות לידי המשפחה. כך יודעת משפחתו על נפילתו ועל השעות האחרונות של עודד.