חלפו 30 יום מאז עזבת אותנו בחטף ונטמנת באדמה הזאת. בחרתי להשתמש במלים להעלאת זכרך, אבל לכולנו ברור שמלים אינך שומע עוד. מבחינתך כבר אין להן כל משמעות.
בספרה שאתה נמצא כעת, השפה היא אהבה, הוקרה, הערכה, בכי, צער, זיכרון וגעגועים.
רצית, ניר, להגיע כל כך רחוק ובגדול, להשיג הכל, להיות תמיד הכי טוב, להוביל את כולם בכל הזדמנות, בכל דרך. אתה בחרת בחיים והם בגדו בך.
בחלומותיי אני משוחח איתך ואתה אומר לי: "אבא, אני סומך עליך שתדע לדאוג למשפחה, לגל ולילדים. בבקשה תמשיכו הלאה, תצעדו קדימה, אל תביטו לאחור - תנצחו !"
ביאליק אמר בשירו "על השחיטה":
אך אם אחרי השמדי מתחת רקיע
הצדק יופיע,
ימוגר כסאו לעד.
והמסקנה שלנו הרי כה ברורה.
היה שלום, אהובנו, נעמת לנו מאוד. דמותך ורוחך ישכנו לעד בביתנו ובתוכנו עד ליומנו האחרון.
דוד יוגב (20 בנובמבר, 1992)