העיר השלישית בחשיבותה במצרים, בחלקה הדרומי של תעלת-סואץ. בפרוץ מלחמת יום הכיפור, היו בעיר כמה אלפי תושבים וחיילים מהארמיה השלישית המצרית.
ב-24 באוקטובר 1973, היום האחרון למלחמה, הגיעו יחידות שריון וצנחנים מאוגדת אלוף אברהם אדן לפרברי סואץ. בשעה 30:10 בבוקר החלו הכוחות לנוע בשני צירים, מצפון וממערב. הכניסה לעיר נעשתה בבטחה, ללא הפרעות. הכוח נכנס עם טנקים, זחל"מים, נגמ"שים ואוטובסים. כשהיה באחד הרחובות, ולאחר שנדמה היה שאין איש בסביבה, נפתחה על הכוח אש מתוך הבתים הסמוכים. הכוח הישראלי נלכד. אלפי רימוני-יד, פצצות בזוקה וטילי נ"ט נורו לעבר הטנקים והזחל"מים העמוסים צנחנים. החיילים הישראלים התפזרו לכל עבר, בנסיון להיחלץ מתוך התופת.
הקרב נמשך שעות ארוכות. הצנחנים והשריונאים תפסו מחסה בתוך בתים, בין השאר בתחנת משטרה מקומית. חלקם נחלצו בחסות החשיכה. אחת הקבוצות חולצה בהכוונתו האלחוטית של אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן. אחרוני חיילי צה"ל נחלצו מתוך העיר רק למחרת לפנות-בוקר.
בקרב נפלו כ-80 איש. רבים מהם נעדרו חודשים ארוכים, ורק זמן רב אחר-כך מסרו המצרים את גופותיהם.
בין הנופלים רבים מהצנחנים שהצטיינו בקרבות מלחמת ששת הימים בירושלים.
על ההחלטה להיכנס לסואץ, ההכנות לקרב והקרב עצמו נמתחה אחרי מלחמת יום הכיפור ביקורת קשה בצה"ל.