בימי מלחמת העצמאות היתה נצרת מרכזו של "צבא ההצלה" של פאוזי קאוקג'י, אשר תיכנן את כיבוש עפולה, ביתור עמק-יזרעאל וניתוק צפון הארץ בפעולה מתואמת מנצרת מזה ומג'נין מזה. אל צבאו של קאוקג'י בנצרת הצטרפו אנגלים, גרמנים ויוגוסלבים, שהיו מומחים לשריון, לחבלה, לתותחנות ולהנדסה צבאית. ערב הפלישה חסמו כוחות ישראליים את "דרך בורמה" של הערבים אל נצרת, וסתמו ע"י כך צינור אספקה חשוב של צבא קאוקג'י. ב-14 ביולי 1948 יצאו יחידות חטיבות "גולני" מאיזור נהלל, כבשו את הכפר הערבי מעלול והגיעו לקיבוץ כפר-החורש שממערב לנצרת, והשתלטו על מגדל-העמק. האוייב בא לכלל הנחה שצה"ל מתכוון לתקוף את נצרת מכיוון עמק-יזרעאל וסמך על מצודת המשטרה הגדולה שבמבואה הדרומי של העיר. אולם בערב ה-15 ביולי הגיעו מכיוון שפרעם יחידות שפעלו במבצע "דקל" וכבשו את הכפר הגדול ספוריה, למחרת היום תפסו משלטים נוספים בדרך אל נצרת, ואחה"צ עלה טור משוריין אל עבר העיר. מפקד "צבא ההצלה" הערבי שלח יחידת שריונים לעצור את הטור הישראלי העולה על העיר, אולם פגזיו של תותח ישראלי פגעו ב-6 מתוך 9 שריוני האוייב, והשאר נמלטו.
הטור המשוריין הסתער קדימה והרעיש עמדות מפתח בנצרת, וחיל הרגלים חדר לתוכה. הערב ירד ומשלחת של נכבדי העיר יצאה עם דגל-הכניעה. אותה שעה פרצה יחידה מחטיבת "גולני" אל מצודת-המשטרה, אך האוייב נמלט על נפשו. נצרת נכבשה סופית. ב-10 בלילה חתמו נכבדי העיר על כתב הכניעה. אותו לילה הצליח קאוקג'י לחמוק דרך ערוץ בין ההרים ולהימלט מנצרת. כיבושה של נצרת בידי כוחות צה"ל נתן מיד את אותותיו בקצה השני של החזית, באיזור ס'גרה, ולמחרת היום נסוג האוייב גם משם. שלטון "צבא ההצלה" והכנופיות בגליל התחתון הערבי התמוטט כליל.