סג"מ אמיר בנימיני ז"ל

מקום הטנק והגלעד בגן העצמאות.
גלעד לחללי צוות הטנק שנפלו במלחמת שלום הגליל ביום י"ט בסיון תשמ"ב (9.6.1982). קראו לו, לצנטריון "הטנק השלפן", על שום שתמיד ידע קנהו לפלוט אש בעיתוי הנכון, ואינו מחטיא, על שום שתמיד שלף עצמו מטווח האש ונחלץ מן הסכנה, ופגזי האוייב נחתו מעבריו ולא פגעו במטרתם. כינו אותו "הטנק השלפן", והתכוונו, בעצם, לא לשילדת הברזל ולאמצעי הלחימה החדישים, אלא לרביעיה שאיישה אותו והאנישה את עוצמת הפלדה שלו: שלושת אנשי הצוות-רם אלון הנהג, דרור שש הטען-קשר ואמיר בנימיני התותחן, ועליהם סרן אבי גבעתי, מפקד הפלוגה. כל-אחד ודרכו לחברות בצוות המצטיין של הפלוגה, כל אחד וסיפור חייו. וביחד-עלילת לחימה מופלאה. רצופת סכנות ומדירת-שינה בת 72 שעות, שהחלה ביומה השני של מלחמת שלום הגליל, בציר התנועה המערבי אל בקעת הלבנון, ונסתיימה שלושה ימים לאחר-מכן בפגיעת פגז אומללה, שגדעה את חייהם של שלושה מבין הצוות. סרן אבי גבעתי ז"ל, יליד אילת, שהגשים את חלומותיו על השריון עם גיוסו לצה"ל. רם אלון הגיע לצוות ממושב ניר בנים. דרור שש ז"ל, העיד על עצמו בפני הוריו, כי רק בחודשים האחרונים סיים את התבגרותו וגיבוש אישיותו. באימונים היה מעביד את חבריו קשה יותר מהמט"ק. לא אחת קבל בפני מפקדיו על חוסר פריטים בכלי. הוא אהב את הטנק, ולפיכך ידע עד כמה ניתן למצותו כדי להשיג את המירב האפשרי. כמות הפגזים וארגזי התחמושת שהועמסו על טנק המ"פ, הדהימו כל פעם מחדש את רואיהם. דרור שש לא ידע שובע, וכמוהו גם אמיר בנימיני התותחן. באימונים היה אמיר, "חולה האש", יורה את מספר הפגזים הרב ביותר. התאומים למשפחת בנימיני, מעולם לא הסתפקו במועט. בביתם ספגו אהבת א"י וחינוך להקרבה, שניהם בחרו בשריון. שניהם הוכשרו במסלול מקוצר, בילו יחד בקורס מט"קים ואח"כ נפרדו לגדודים שונים. כששבו ונצטלבו דרכיהם, בראיון לקראת קורס קצינים, ביקשו הוריהם שיפרדו זה מזה. אמיר ז"ל הקדים את אחיו. עין-אטינה, הכפר שבסמוך לעיירה ג'זין, היה יעדה של היחידה. בכפר עצמו התבצרו כוחות סוריים. הימים שלישי ורביעי בשבוע הראשון ללחימה, עתידים היו להכריע את גורל הגיזרה. ביציאה מג'זין נפגע כוח הפלוגה המובילה מאש טנקים וחי"ר סורית ונעצר. סרן אבי גבעתי, אסף את הטנקים שנותרו שלמים ורץ קדימה, כמוביל, לפקד על הכוח ולהשלים את המשימה. הסורים נסוגו אז מנבטייה לקרעון, לשם התארגנות מחדש. היה הכרח לתפוס את הדרך המובילה לקרעון ואל כביש ביירות-דמשק, כדי למנוע התארגנות סורית זו. בטנקים אלו של הסורים, פגעה הפלוגה, בניצוחו של אבי גבעתי ז"ל, שצויין לשבח על פעולה זו. דרכם התפתלה בציר ההרי צר ומסוכן. מאחורי כל פיתול, ארב טנק סורי, מתנשא מעל לדרך הצרה, הטנק הראשון, המוביל, היה מטרתם של כל כלי האוייב האורבים. אמיר היה מגביה את הקנה ומצודדו ככל שניתן. בהתקדומתם כטנק מוביל, פגעו בכלי אוייב שעמדו ממערב, בצידה הימני של הדרך, בזה אחר זה. היתה זו ברירה של הישמדות או הישרדות. צוות הטנק בחר בדרך החיים, ותוך כדי הסתערות ולחימה, השמיד בטווחים קצרים יותר מעשרה טנקי טי-62, משאיות סוריות ונגמ"שי ב-מ-פ נושאי סאגרים. כשנסתיים קרב זה נערך הכוח לחניון לילה, לנפוש בטרם ימשיך במערכת יום המחרת. אבל הסורים, חשבו אחרת, וכוח קמנדו נבחר, תקף את הטנקים החונים. משך כל הלילה, לא עצמו אנשי הצוות את עיניהם. המתח היה נורא. כיבוש עין-אטינה, ריתק כוח טנקים משך כל היום, מבלי שיוכל לחדור פנימה ולטהרו. כשירדה החשיכה נקראה היחידה לעזרה. עשרים דקות נדרשו לכוח לכבוש את הכפר. אש ניתכה עליהם מכל עבר. הטנקים השני והחמישי בטור נפגעו. אלה מול אלה התייצבו קניהם של הכוחות התוקפים את הכפר. כל אחד מהם, שנקט משנה-זהירות מחשש לתקיפה אחרונה של הסורים, זיהה קנים מצודדים. אבי הספיק לצעוק בקשר, כי הוא מזהה מולו טנקים, ואז הבזיק רשף והצנטוריון נפגע והחל לבעור. אבי, דרור ואמיר נהרגו בו-במקום. רם נפצע, אך הצליח לצאת מהטנק הבוער. הוא ניסה לחלץ את חבריו אך לשווא. משלא הצליח לבדו, ואש הטנקים והרימונים נמשכה, רץ חשוף מולה לעבר טנק כוחותינו, והזעיק עזרה. על פעולתו זו צויין לאחר-מכן לשבח ע"י הרמטכ"ל. אבל, גורלו של הצוות כבר נחרץ. רק רם אלון נותר מהטנק המצטיין.