נכתב עבור האזכרה לציון 41 שנה לנפילתו של דודה צביקה
בקרב בלבנון בעת שרותו כקצין סיוע ארטילרי של סיירת גולני
נולדתי לתוך השכול,
אני לא מכירה חיים בלי טקסים ואזכרות, בלי מורקים, צחוקים והעלאת זכרונות. בלי להדליק נר נשמה, בלי יזכור וקדיש.
משפחה שכולה היא מעין טייטל שענדתי על חזי בגאווה.
השכול תמיד עטף אותי, הוא מובן ומוכר, אך עם זאת לא באמת הרגשתי שהוא חלק ממני, שהוא גם שלי.
השכול הוא של אבא, של יעלה, של סבתא וסבא, של חברים ובני משפחה שהכירו אותך צביקה.
אנשים שדמותך צרובה בזיכרונם, שהם חלק מהסיפורים ששמעתי.
ביום ראשון הייתי בהלוויה של ילד שהכרתי, לא טוב במיוחד אבל גם הוא הותיר בי חלל.
פתאום הבנתי מהו החלל שאתה הותרת בי. חלל בליבי שנועד לך, לדודי, לחבר, לבן משפחה.
הבנתי עד כמה אתה גם חלק ממני.
אתה וגם השכול הפכתם אותי למי שאני, לחזקה, לגאה, ובאותו העת גם לאחת שיודעת להעריך וליהנות מהחיים.
הזיכרונות של אחרים הפכו במורד השנים גם לזיכרונותיי, סיפורים עליך הם חלק ממי שאני, מי שאנחנו כמשפחה.
כל כך הרבה השפעת עליי מבלי שנפגשנו, מבלי שהכרנו.
השנה האחרונה הייתה מאוד קשה, המצב של המדינה מזעזע - מהפכה משפטית, השבעה באוקטובר ומאז מלחמה שלא נגמרת.
אבל זיכרונך נותן לי כוח, לצאת ולהילחם על המדינה שלנו, שנתת הכל בכדי להגנה.
אני מקווה שאתה גאה בעצמך מלמעלה, כמה השפעת ואתה ממשיך להשפיע.
אם תוכל, לא יזיק שתשלח לך גם קצת שלום ואולי מעט שלווה.
תודה לך צביקה, על מי שהיית ועודך.