ב-29.11.1947 קיבלה עצרת האו"ם את "החלטת החלוקה" לפיה יסתיים המנדט הבריטי על ארץ-ישראל ותוקמנה בה שתי מדינות יהודית וערבית ואזור ירושלים יהיה אזור בין-לאומי. מוסדות היישוב היהודי ראו בהחלטה התגשמות החלום של חידוש העצמאות היהודית בארץ. הערבים דחו את ההחלטה ואיימו לסכלה בכוח. למחרת הותקף ליד לוד אוטובוס יהודי, ושבעה מנוסעיו נהרגו. אלה היו היריות הראשונות במלחמת העצמאות.
שלושה גורמי כוח פעלו בזירה בארץ-ישראל:
היישוב היהודי שמנה כ-650,000 נפש, והיה מאורגן עם מוסדות שלטון וכלכלה משלו. יישוב זה הצליח גם להעמיד כוח צבאי משלו: ארגון ה"הגנה" - כוח מיליציוני מתנדב, ובו החי"ש (חיל השדה); הפלמ"ח, הזרוע המגוייסת של הארגון; הגדנ"ע; וגרעינים של שירותים ותעשייה צבאית שייצרה נשק קל ותחמושת, כוח מגויס נוסף היה "משטרת היישובים העבריים", שמנתה כ-1,800 איש והיתה נתונה לפיקוד בריטי, אך סרה למרות ה"הגנה" ויתרונה היה בכך שנשקה היה "ליגלי". לקראת המלחמה ובמהלכה נערך היישוב לגיוס רחב ככל האפשר, ובכלל זה יוצאי הצבא הבריטי וצבאות זרים, צעירים שקיבלו אימון כלשהו במחנות העקורים באירופה ובמחנות המעצר בקפריסין (גח"ל), ומתנדבים יהודים מרחבי העולם (מח"ל). בצד ה"הגנה" פעלו שני ארגוני מחתרת נוספים - האצ"ל, שמנה כמה אלפי חברים, והלח"י, שמנה כמה מאות.
האוכלוסייה הערבית מנתה כמיליון ומאתיים אלף תושבים, אך לא היתה כה מאורגנת ולא עמד לרשותה כוח מאורגן, היו שני ארגונים ערביים - הנג'דה והפותווה שאיגדו בעיקר את הנוער העירוני ועסקו באימונים קדם-צבאיים, אך לא היה להם משקל של ממש. עיקר הכוח היה השבאב העירוני והכפריים החמושים שפעלו בכנופיות; רובם הוזעקו לביצוע פעולה מסוימת ולאחריה חזרו לבתיהם, בין אלה היו רבים בעלי ניסיון משנות "המרד הערבי" (1959-1936). כן היו בין הערבים יוצאי הצבא הבריטי, נוטרים ויוצאי "חיל הספר", שגם להם היה ניסיון צבאי כלשהו, נוסף לאלה היו כוחות שבאו מבחוץ - כוחות "הלגיון הערבי", צבאה של עבר-הירדן, שחנו בארץ כחלק מהצבא הבריטי ונטלו חלק בלחימה לצד הערבים כבר בשלבים הראשונים של המלחמה. כמו כן הסתננו לארץ מתנדבים מסוריה ומעירק, חלקם מאורגנים ומצוידים, כמו "צבא ההצלה" של קאוקג'י.
הצבא הבריטי בארץ מנה כ-100,000 חיילים, וכן כוחות אוויר וים. העברת שאלת ארץ-ישראל לטיפול האו"ם היתה הודאת הבריטים בכישלון למצוא פתרון לבעיה. ממשלת בריטניה הבהירה כי תבצע רק מדיניות שתהיה מוסכמת על שני הצדדים ולא תכפה פתרון באמצעות כוח צבאי; למעשה העריכה כי אין סיכוי להסכמה כזו. עיקר מעייניהם של הבריטים היו נתונים לפינוי הצבא על ציודו, לפינוי האזרחי ולהבטחת צירי התנועה לפינוי. העברה מסודרת של השלטון לא היתה אפשרית במציאות שהתפתחה, והם התאמצו לבצעה ובדרך כלל נהגו למסור את המתקנים שפינו לגורם השולט באזור. הנוכחות הבריטית הכבידה בעיקר על הצד היהודי, שלא יכול היה לפעול בחופשיות ולשאת את נשקו בגלוי. הערבים פעלו בחופשיות רבה יותר, ואף נהנו מסיוע בנשק ובמתנדבים מהארצות השכנות. לעתים סייעו הבריטים לצד היהודי, ולעתים פעל הצבא הבריטי נגד כוחותינו.
אפשר לחלק את מלחמת העצמאות לחמישה שלבים. בשני השלבים הראשונים התנהלה הלחימה נגד ערביי ארץ-ישראל - מעין מלחמת אזרחים, שבסיומה הובס הגורם הערבי המקומי והוקמה מדינת ישראל; בשלושת השלבים הבאים התנהלה הלחימה נגד צבאות ערב שפלשו לשטח המדינה שזה עתה הוקמה.
המידע נלקח מתוך הספר "בעוז רוחם" בהוצאת משרד הביטחון - צה"ל/אגף כוח אדם/חטיבת פרט