קורות חיים
בן הזקונים של ירדנה ומשה. נולד בכ"ט באלול תשמ"ו (3.10.1986) בפתח תקווה. אח לגיא ואיתן.
יהונתן נולד בערב ראש השנה. הוא הגיע לעולם בהזמנה של שני אחיו, והם גידלו אותו מהיותו תינוק, לקחו אותו לים ושיחקו איתו כדורגל. למרות פער הגילים היו הוא ואֶחָיו חברים טובים וקרובים.
יוני, כך קראו לו כולם, למעט אימו שהקפידה לקרוא לו בשמו המלא "יהונתן", גדל בשכונת מחנה יהודה בפתח תקווה. הוא היה פעוט וילד בעל מזג מצוין, רגוע, שמח וצחקן. בקטנותו ביקר בגן "קיטרוני", אחר כך למד בבית הספר היסודי על שם משה הס, בחטיבת הביניים על שם "יצחק בן-צבי" ובתיכון על שם בן גוריון. הוא השתתף בחוגי כדורסל וכדורגל, בחוג "מוסיכיף", ניגן על מטלופון והשתתף בקונצרטים.
מילדותו בלט בחדוות החיים שלו, היה מלא אנרגיה ויזם הרבה מאוד מעשי שובבות וקונדסות. הנתינה שכה אפיינה אותו כל חייו באה לידי ביטוי כבר בגיל צעיר כאשר היה מוכן לוותר למען האחר. בנערותו הציע עזרה לכל אחד, גם לאנשים מבוגרים בשכונה. יוני היה אדם חם וטוּב הלב שפע ממנו. הוא נהג לעזור לשכנים עולים חדשים מרוסיה בנשיאת קניותיהם, וכשנולד להם נין הם קראו לו על שמו של יוני.
אף בחדוות האכילה שלו ובהנאה מאוכל טוב, שלא השתנתה עם השנים, התבלט מילדותו.
סבתו שולמית גרה באותו בניין שבו גרה משפחתו של יוני. יוני מאוד העריץ אותה, גם בשעותיה הקשות לא ויתר, ובחמלה רבה הביאהּ לקידוש בבית המשפחה בקומה השלישית.
משפחתו הייתה חשובה לו ביותר. הוא היה אחראי ומסור להוריו, הקפיד ללכת עם אביו כל ערב שבת לבית הכנסת, נהנה ממטעמי אימו והוקיר אותה על יכולותיה הקולינריות. הוא היה פתוח וגלוי לב עם אימו וגם אחיו גיא נזכר: "יוני היה נוהג לספר לי על חייו הפרטיים ולהתייעץ איתי כאח בכור. ארבע-עשרה שנים הפרידו בינינו, אך היחסים היו קרובים כשניות. כשיוני התגייס עלתה גאוותי והרקיעה שחקים. למען האמת, לא דאגתי לו כלל וכלל. תמיד הייתי בטוח שיוני יסתדר בגלל אופיו..." יוני היה קשור מאוד לאֶחָיו גיא ואיתן, לגיסותיו תמר ואביטל. הוא שימש כבייביסיטר לאחייניו – רעי, עמית, עידן ואפרת – איתם השתעשע ושיחק כדורגל.
יוני אהב את ארץ ישראל בכל רמ"ח אבריו וטייל בשביליה בכל הזדמנות, עם משפחתו או עם חבריו. הוא הרבה לצאת לטיולים במסגרת חוג לידיעת הארץ, ולמד להכיר מסלולים ולזהות צמחים בשמותיהם. החוג שבו השתתף פעם נקרא היום על שמו. אהבתו הגדולה לארץ ולמדינה הובילו אותו להחלטה להצטרף למגמת גיאוגרפיה וארץ ישראל בתיכון שבו למד, התיכון על שם דוד בן-גוריון בפתח תקווה.
למרות שלא היה תלמיד מבריק ביותר התחבב מאוד על מוריו בזכות דרך הארץ שלו, נימוסיו ואופיו המיוחד. יוני כיבד את המורים, הקדים לברך בפנים מאירות ולשאול לשלום כל אחד ואחד.
אורלי ויינברג, יועצת בית ספר "בן גוריון" ספדה לו: "... לעונג וכבוד היה לי ללוותך במהלך שלוש שנות לימודיך בתיכון. הגעת כילד ויצאת כעלם חמודות. לא חסכת במאמצים וקצרת את פירות ההצלחה, השקידה והגאווה. מעבר לכל המילים – היית בנאדם. התגלמות המילה בן אנוש, מלא טוב, חום ואנושיות".
במסגרת מחויבות אישית עבד יוני בגן של ילדים אוטיסטים ובבית אבות בעמישב. הוא יצר קשרים חמים והמשיך להתנדב בשני המוסדות, גם לאחר סיום המחויבות.
יוני גילה תכונות מנהיגות, היה מעורב בפעילות חברתית, מקובל מאוד בסביבתו ואהוב על חבריו. בכל סוף שבוע ובחגים נהג לאחד את כולם ולבלות בפיקניקים על חוף הים, בפארק ברמת גן או במקום אחר שבחר. תמיד שפע חיוכים, חיבוקים חמים, שמחת חיים, אהבה והומור. בפיו היו סיפורים ובדיחות קבועות על תימנים, שירי ארץ ישראל שהכיר את מילותיהם ומוזיקה ים תיכונית שאהב להאזין לה... כל אלה ליכדו את החבורה. יוני ידע לגרש את הצער ולשדר אופטימיות. הוא היה עדין נפש וטוב לב. בכל מקום רכש לו חברים וידידים רבים. נעים הליכות היה, מסירותו ואומץ ליבו היו לדוגמה ולמופת לחבריו בצבא ובאזרחות.
יוני שאהב כדורגל, אהד את "מכבי נתניה" יותר מכול. מילדות, בכל מזג אוויר, הקפיד לנסוע לעודד את הקבוצה במשחקיה. בצבא אפילו החליף שבתות על מנת להיות נוכח במשחק. כאוהד מושבע הושפעו מצבי רוחו מניצחונות והפסדי הקבוצה. "הקבוצה הזו היא החיים שלי," חזר ואמר, "אני חי למענה".
לפני גיוסו חלם יוני לשרת ביחידה קרבית, להיות לוחם בשריון, ושיפר לצורך כך את כושרו הגופני, עשה דיאטה והפסיק לעשן. הוא התגייס ב-31.7.2005 וכשהתקבלה בקשתו והוא שובץ בחיל השריון, לא היה מאושר ומלא גאווה ממנו.
יוני הוכשר בשלבי הטירונות והמקצועות בבית הספר לשריון "סיירים". כבר אז היה מקובל מאוד, והשרה את האווירה הטובה שאפיינה אותו. יוני אהב את חיי הצבא והצבא אהב אותו. חבריו לפלוגה קראו לו "שרעבי". הוא היה ל"עמוד האש" של המחלקה והפלוגה. בצמ"פ (צוות מחלקה פלוגה, שלב האימון המתקדם) הצטרף לפלוגה א' בנבי מוסא שבמדבר יהודה, ולמרות הקושי הפיזי – התבלט. לאחר סיום הצמ"פ המשיך כמו רוב חבריו לפלוגה המבצעית – פלוגה ב' בגדוד "שלח" 46, שנקרא אז "ב' הקרנפים".
מתוך דברים שכתב יוני ונמצאו במגירתו: "להיות לוחם זה לא דבר קל. מסתכלים על כל הג'ובניקים שעושים יומיות וכל יום מתראים עם החבר או החברה, לפעמים יש גם תחושת קנאה, אך חשוב לזכור כי להיות לוחם זו זכות. בלעדינו המדינה הזו לא שווה כלום. אנחנו שליחים של עם ישראל, יש משהו מעליה: קידוש שם שמים בעולם. האמונה שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו והיא תביא בעתיד את בשורת הנביא 'וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
עומר קשביץ סמל המחלקה סיפר: "יוני היה בחור צנוע, הוא היה מודע למה שהוא. יום אחד קיבלנו פקודה למעצר, כל המחלקה הייתה שמחה – אך אז הגיע אליי יוני, וביקש לשמור על הרכבים, כמו שנהוג בכל מעצר. יוני התנדב בגלל שהוא ראה בפקודה שיש הליכה מרובה בדרך לאיתור הבית והוא לא רצה לעכב את כולנו. שללתי את בקשתו, ולבסוף, כמו שציפיתי ממנו – הוא רץ כמו פנתר אל היעד... יוני היה הלב של המחלקה. הוא הרים אותה והשקיע בה מרגעיו הראשונים... היה לי פשוט כיף לפקד עליו, אם במשימות השונות, בסיורים, במארבים או בכל דבר אחר שהוטל עלינו לעשות. הלוואי שלכל חייל בצבא שלנו היום הייתה את הגישה שלו לדברים."
חבריו לפלוגה מספרים שהמציא להם שמות חיבה, שידע להקשיב למצוקות של אחרים ותמיד היה נכון להושיט יד לעזרה ולתמוך בדרכו הצנועה והשקטה. הוא הספיק לשרת בפלוגה כחמישה חודשים בתפקיד תותחן "מרכבה סימן ארבע", עד שב-30 ביולי 2006 הצטרף גדוד "שלח" של חטיבת "עקבות הברזל" 401 ללחימה בלבנון. יוני טלפן לאחד מחבריו וסיפר לו שהוא עתיד להשתתף בפעילות לחימה בלבנון. "אל תספר לאימא שלי שאני בלבנון," ביקש, "כי אמרתי לה שאני ברמת הגולן". גם מאחיו ביקש שלא יספר לבני משפחה אחרים שהוא נמצא בחזית, כדי שלא ידאגו. את חבריו שיתף בחשש שאביו ואימו ילמדו על מותו מהעיתונים, לאחר שתמונתו תופיע על גביהם. שלומי ארד חברו הקרוב מהיחידה מספר: אני ויוני התחלקנו בכל דבר. היינו הולכים לישון ביחד, קמים למשימה ביחד ואוכלים ביחד... היינו שומרים אחד לשני דברים... בבוקר שבו נכנסנו ללבנון יוני אמר לי שהוא מרגיש שאחד משלושתנו, אני, לירן או יוני, לא חוזרים..." אלעד זומר, חבר לשירות, מוסיף: "ערב שבת לפני הכניסה ללבנון, יוני מארגן את החברים ללכת לתפילה בבית הכנסת, וגם אלו שלא מאמינים נשמעים לו והולכים לקבל ברכה ולהתפלל לבורא עולם שנחזור בשלום".
ביום תשעה באב התקדם הגדוד לעבר העיירה א-טייבה בדרום לבנון, שם עסק במארבים, פשיטות ופריצת צירים לוגיסטיים. תוך כדי חילופי אש עם חיזבאללה נהרג יוני-יהונתן מפגיעת טיל נגד טנקים בטנק שבו שהה.
יהונתן שרעבי נפל בקרב במלחמת לבנון השנייה, ביום ט' באב תשס"ו (3.8.2006). בן עשרים היה בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי "סגולה" בפתח תקווה. הותיר אחריו הורים – ירדנה ומשה, ושני אחים – גיא ואיתן. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל.
אביו משה כתב לו: "קשה לתאר את הצער... שאתה יהונתן-יוני היקר לא תהיה איתנו יותר. לא תתיישב יותר על יד השולחן ביום שישי לקידוש, ולא בשבת עם האחיינים והאחים לאכול את הג'חנון של שבת בבוקר. לא תשמיע את שיריך המזרחיים, הערבים לאוזן ומבטאים את אהבתך למוזיקה המזרחית בווליום גבוה ואני מבקש 'יוני תנמיך, יוני תנמיך!!' אני זוכר איך בהיותך תינוק יפה תואר, עם עיניים שחורות המביעות חוכמה, הגבת לכל שירי הערש שבקעו מהקלטת".
ספד לו נבו בן-בנישתי, מפקד הפלוגה: "יוני, מרכז הצחוק והשמחה של הפלוגה, החייכן התמידי, זה שתמיד מצחיק את כולם בסיפוריו ובמשפטי המחץ שלו. יוני שלעולם אי אפשר לכעוס עליו כי תמיד הייתי עומד להתגלגל מצחוק בכל פעם שהיה מדבר איתי. יוני חסר לי באופן המיוחד שבו השאיר את חותמו על כולם".
אחד ממפקדיו, תומר טל, סיפר: "היחסים בינינו היו כמו אבא ובן. אני לא מתבייש להגיד ולהשוויץ שאתה החייל שהכי אהבתי מהחיילים הפחות ותיקים בפלוגה... מכל הנסיעות שהיו לנו יחד, שאהבת לבוא עם 'קרנף', נהניתי מכל רגע".
עומר קשביץ, מפקדו, אמר: "היו לי הכבוד והזכות להכיר את יוני שרעבי. ביום שבו יוני הגיע לפלוגה עם שאר חבריו למחזור... אפשר היה לראות את החשש שלהם, אבל לא אצל יוני, אצל יוני שמחת החיים וחוש ההומור עבדו שעות נוספות, והיוו חלק בלתי נפרד מאישיותו... להפתעתי, מהר מאוד הבנתי כמה רצינות וכמה שאפתנות היו לו... אי אפשר לשכוח את הסיפורים המצחיקים שהוא היה חוזר איתם אחרי כל יציאת קו. היינו מחכים לסיפורים האלה, אם זה על בנות, על חברים או על כל דבר אחר. כל פעם שאני חושב על יוני מיד עולה לי בראש החיוך הענק שכל כך אפיין אותו, והמשפט הידוע מחדר האוכל, 'אני רק מחמם ת'קנה', כשידענו שהמנה שבצלחת לא תספיק לו".
מאור דרמי חברו סיפר: "ליוני היו הרבה מעלות טובות. האחווה והרעות היו במעלה ראשונה, יוני היה ה'דיפלומט' של הפלוגה. בכל ריב, גם אם זה קשור לוותיקים מול צעירים, יוני היה מנסה לגשר. תחושת ה'ביחד' הייתה מאוד חשובה לו. אדם כזה, עם תכונות כאלו בתוך הטנק, זה דבר נפלא. תמיד יש על מי לסמוך, הוא תמיד מתחלק בדברים, עוזר במה שאתה צריך או לא צריך".
חבריו לשכונה בפתח תקווה כתבו והלחינו שיר לזכרו. את השיר "להמשיך לחיות" כתב אוהד כהן, השיר עובד והופק מוסיקלית על ידי דורון רביב ואלעד שמחי.
"ישנם סוגים רבים של אנשים/אך לא את כולם אנו פוגשים./אך יש סוג אחד שאליו אני חותר/ וזה הסוג שלא אראה יותר./ עצרנו ברגע אחד את חיינו/ עצירה קפואה כפויה./ איך לומר לאם כואבת ולאב מיוסר/ שיהונתן מהיום יחסר."/
פזמון:- "הלכת כמו פרח שנקטף/ כמו שעון שעמד מלכת./ תדע חושבים עליך כל הזמן/ יהונתן תעזור לנו ללכת."/
"תחת שכינה אתה נמצא מלטפת אותך היא בכנפיה"/ אבא אומר קדיש על בן,/ מצב נורא/ אני יודע/ אם צריך אכה על חטא/ ואם צריך אומר 'ברוך דיין האמת'/
פזמון: "הלכת כמו פרח שנקטף כמו שעון...."
המשפחה והחברים מנציחים את זכרו של יהונתן בדרכים מגוונות:
באתר http://www.evelnet.co.il נפתח דף לזכרו.
לאחר נפילתו כיבדו אותו שחקני "מכבי נתניה" והאוהדים בדקת דומייה, ובאתר מועדון האוהדים של "מכבי נתניה" התפרסמה פינה לזכרו. בשנת 2007 קיימה מחלקת הנוער של "מכבי נתניה" משחק ידידות וטקס מרגש לזכרו ומאז הוא מונצח מדי שנה במשחק הידידות בין "מכבי נתניה" נערים א' לבין קבוצת נוער ארצית אחרת. המועדון קרא לקבוצת נערים א' של המועדון על שם יהונתן, ונוצר קשר חם מאוד בין המשפחה לקבוצה. מאז נפילתו מגיעה ירדנה אימו של יהונתן לכל משחק של קבוצת הבוגרים של "מכבי נתניה" ומעודדת בהתלהבות. "אני ממשיכה את דרכו של יוני," היא מסבירה, "הוא אהב את 'מכבי נתניה' בכל ליבו".
בכל חג שולחת המשפחה ארגזי ממתקים ופינוקים לחיילי הגדוד והפלוגה; כמו כן עורכת משפחת שרעבי ערבי גיבוש לחבריו מהצבא בביתה. הגדוד מצידו מלווה את המשפחה בחום ומזמינהּ לכל אירוע כמו ערב פלוגה, הדלקת נרות חנוכה, החלפת מפקדים וכדומה. בספר המחזור הקדישו חבריו לפלוגה פרק ליהונתן.
בבית ספר "קפלן" בפתח תקווה, מקום עבודתו של האב משה שרעבי, נחנך "חדר יהונתן – החדר הקסום" המשמש כחדר עיון לתלמידים. בחדר הוכנס ציוד משוכלל כמו לוח אלקטרוני המאפשר לתלמיד חולה להתחבר ללוח בזמן אמת ולהיות נוכח בכיתה.
בגן ציבורי בשכונת מחנה יהודה הוקמה אנדרטה בצורת רקפת, המזכירה את דמותו של יוני – יפה וצנוע. בעונת החורף שותלת המשפחה רקפות סביב.
החוג לידיעת הארץ של ההסתדרות בפתח תקווה מקיים אחת לשנה טיול לזכרו של יוני. ואוהד כהן חברו כתב והלחין לזכרו את השיר "להמשיך לחיות".