תפריט נגישות

סמ"ר יעקב קובי מלמד ז"ל

יעקב מלמד
בן 20 בנפלו
בן רחל ועמוס
נולד בפתח תקוה
בד' בכסלו תשל"ז, 26/11/1976
התגורר בפתח תקוה
התגייס ב-יולי 1995
שרת בחטיבת הנח"ל
יחידה: פלנ"ט נח"ל (עורב)
נפל באסון המסוקים בדרך לפעילות מבצעית
בכ"ח בשבט תשנ"ז, 4/2/1997
מקום נפילה: שאר ישוב
באזור הגליל
מקום קבורה: סגולה
חלקה: 6, שורה: 2, קבר: 5.
הותיר: הורים, אח -אלון ואחות -תרין

קורות חיים

בן רחל ועמוס, נולד ביום ד' בכסלו תשל"ז (26.11.1976) בפתח-תקוה. אח לאלון ולתארין.

הוא גדל בשכונת מחנה יהודה בבית פרטי אשר בעורפו פרדס ושפע עצי פרי וצמחיה. קובי היה תינוק שובה לב וחינני, שובב שאסור להסיר את המבט ממנו ולו לרגע. כילד בילה שעות ארוכות במשחק בחצר הבית עם בעלי החיים אותם גדלה המשפחה: תרנגולים, חתולים, שפנים וכלב. אהבתו לחי ולצומח הייתה רבה. רגישותו לבעלי חיים הייתה כה גדולה שאף על נמלה מאן לדרוך. בשבתות נהגה המשפחה לצאת בקביעות לטיולים ברחבי הארץ. קובי למד על אתרים שונים ועולם הטבע, ובימי ראשון בבוקר נהנה לספר לגננת ולחבריו על חוויות סוף השבוע. קובי היה ילד פעלתן, שובב ומלא חיים, אשר סחף אחריו את ילדי השכונה, על עץ בחצר בנה בית קטן, עם חלון ודלת עשוי מקרשים אותם אסף. את רצפת הבית רפד בשמיכות וכריות ונהג להזמין אליו את חבריו למשחק משותף. ברדת הערב, כאשר הגיעה השעה לשוב הביתה, מסרב היה לעזוב את החצר, מתחנן שיאפשרו לו ללון בבית העץ.

את לימודיו היסודיים עשה בבית-הספר "אורנים" בפתח-תקווה. מוריו תארו אותו כתלמיד נבון וחרוץ, סקרן אשר גלה עניין בכל. בכתה א' החל בלימודי קראטה, הוא התמיד באימונים עד אשר הגיע לדרגת חגורה צהובה. בכתה ג' החל לגלות עניין בתחביב נוסף, הוא הגלישה על הסקטבורד. לטובת תחביב זה הקימו קובי וחבריו, במאמצים גדולים, במת אימונים- "רמפה". האימונים עלו לקובי במחירן של פציעות חוזרות ונשנות, אולם הוא היה נחוש בדעתו לשפר את ביצועיו ולא וויתר על הגלישה, עד אשר השיג את רמת השלמות אליה שאף.

את בית הספר היסודי סיים בהישגים יפים. בספר בוגרי המחזור נכתב עליו: "אתה נער בעל מרץ בלתי נדלה, את מרצך הרב אתה משקיע בספורט על ענפיו הרבים ומגיע בזכות עצמך להישגים מרשימים...". הוא המשיך ללימודים בחטיבת הביניים "ברנר" בעיר ואת לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר "עמל א'" במגמה עיונית. כאשר היה כבן שש-עשרה החל בלימודי נגינה על גיטרה חשמלית. הוא כתב והלחין שירים, והקים עם חבריו להקת רוק שנקראה "גריז חמניות". את כל מרצו השקיע בחזרות. כשנה לאחר הקמתה השתתפה הלהקה בתחרות להקות צעירות אשר ארגנה עיריית פתח-תקוה, וזכתה במקום השלישי.

אהבה נוספת של קובי הייתה לים. בתקופת התיכון החל מתאמן בגלישת גלים. הוא רכש גלשן וחליפת גלישה מקצועית ובילה בים שעות ארוכות, חורף וקיץ. דודו, דני, המשיל את הגלישה לחווית חייו של קובי: "הגלים הסוערים, המרחבים הפתוחים, האתגר שבהכנעת הקושי..." .

כשנה לפני מועד גיוסו הצטרף קובי לחוג כושר קרבי כהכנה לקראת השירות. הוא חפץ להתנדב לשייטת, אולם לא עבר את הגיבוש בשל מגבלת עיניים. מאוכזב עד מאוד, התנדב לשירות לאחת מסיירות הנח"ל ובשלהי יולי 1995 החל את שירות החובה בצה"ל. קובי שובץ ביחידת "עורב", בנח"ל, והחל בטירונות קרבית שכללה אימונים מפרכים. הוא בלט בנחישותו להמשיך ולתפקד גם במצבים קשים. במהלך הטירונות סבל משברי הליכה ויבלות ברגליו, אולם לא נכנע לכאב, חשק שפתיים והיה בין הראשונים לעמוד בכל משימה נדרשת. במסע האחרון אף קיבל כאות הצטיינות את כומתת המפקד. דווקא בתקופה זו פרח קובי, אהבתו לצה"ל ולחבריו ליחידה הלכה וגברה. את חולצתו שסמל עורב נח"ל מוטבע עליה לא הסיר מעליו. הוא שיתף בסיפורים מהווי היחידה, גאה להיות חלק ממנה.

בזכות אופיו הנוח והחברותי, חוש ההומור ושמחת החיים הסוחפת, היה אהוד במיוחד על שאר חיילי היחידה. בגמר הטירונות המשיך לקורס מכי"ם, אותו סיים בהצטיינות. את חלקו האחרון של קורס המכי"ם היה על קובי לעשות בפעילות מבצעית בלבנון, פעילות לה חיכה בקוצר-רוח. לקובי היו חלומות ותוכניות לעתיד, עם שחרורו מהשירות בצבא: לקנות אופנוע, לנסוע לטייל בדרום אמריקה, ובהמשך ללמוד באוניברסיטה לימודי גיאוגרפיה של ארץ-ישראל, אשר את נופיה אהב כל-כך.

בערב יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997), אירע אסון המסוקים, עת התנגשו שני מסוקי יסעור מעל למושב שאר-ישוב, ו- 73 הלוחמים שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון נהרגו וביניהם קובי. בן עשרים היה בנופלו. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמ"ר. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי סגולה, בפתח-תקוה.

במכתב תנחומים למשפחה כתב יהודה פוקס, מפקד היחידה: "...קובי היה לוחם מצטיין בכל רמ"ח אבריו, ממושמע ורציני ביותר... קובי אהב את חבריו שהחזירו לו אהבה והערכה וטובת ה"צוות" עמדה לנגד עיניו. קובי האמין בכל ליבו בדרך שבחר והשקיע בה את כל מרצו. חבריו ומפקדיו סמכו עליו רמתו המקצועית נסכה עליהם בטחון רב. קובי יחסר לנו כאדם וכלוחם. נזכור את קובי בכל עת שנגדל דור לוחמים חדש. דמותו ומעשיו יתנו לנו השראה ומודל לחיקוי....".

באחד משיריו של קובי מתקופת התיכון, אותו אף הלחין- "המלחמה האחרונה / פרופיל שלילי", כתב: "הם נופלים כמו זבובים, כל שבוע נתווספים / בתי הקברות כבר מלאים בחיים מבוזבזים / הם לא נולדו כדי למות שם, הם עוד לא היו חיים / כבר בגיל עשרים ומשהו הם נקברים לעולמים. / זה משחק עם נשמות וטעויות גורליות / הם לא בחרו לקחת נשק, אך הוא דרוש כדי לחיות. / המלחמה הזו לא המלחמה שלנו / אנחנו לא בקשנו אותה / אני רק מקווה בשביל כולנו / שזו תהיה המלחמה האחרונה...."

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה