סגן משה ברי ז"ל

קורות חיים

בן שרה ומאיר. נולד ביום כ"ה בניסן תש"ל (1.5.1970) במשואות יצחק. בן שלוש וחצי היה משה כשנהרג אביו במלחמת יום-הכיפורים. חודש לאחר מות האב נולדה אחותו, ליאורה. שנתיים לאחר מכן עברה המשפחה להתגורר ברחובות, כאן למד בבית הספר הממלכתי דתי 'תחכמוני' ובחטיבה הדתית.

את לימודיו התיכוניים עשה בישיבת 'נוה-שמואל' באפרת. משחר ילדותו היה משה שובב לא קטן, אך יחד עם זה ידע להשקיע בתחומים שמשכו אותו, ומשהתחיל ללמוד בכיתה ז' היה משתתף בקביעות בשיעורי גמרא ותורה אחר הצהריים, ואף ערך מיוזמתו עם חברו לספסל הלימודים יום עיון אחה"צ בנושא תפילה. מילדותו בלטה במשה דתיותו שכאילו ירש אותה מאביו. מעולם, במשך כל חייו, לא התפשר על קלה כבחמורה, למרות שהיה ילד שרצה לנסות הכול, ולא נמנע מבילויים או מטיולים.

כך מתאר אותו חברו לספסל הלימודים בישיבה באפרת, יוני גרוסמן: "חז"ל מלמדים אותנו ש'צדיקים ימיהם מלאים'. רובנו חיים במאבק מתמיד עם העולם והחיים. לא כן הצדיקים, שימיהם מלאים. הם חיים את העולם, את ההנאות הגופניות והרוחניות בצורה חופשית והרמונית. מנצלים את ימיהם לחיים בריאים בעוצמה נפשית. משה תמיד היה נושא הדגל של צורת חיים זו. ידע הוא לקחת את כוחות החיים ולשקוע בהם. ימיו היו מלאים, מלאים בחוויות פנימיות של העולם והטבע, בטיולים, במוסיקה, בתפילה, בכל תחומי החיים".

בכל מסגרת שהשתייך אליה התבלט משה בכריזמה שלו. תמיד ובכל מקום היה מרכז העניינים. תכונה נוספת שבלטה אצלו היתה היושר הפנימי שלו. תכונות אלו ואחרות גרמו למשה להיות תמיד בין התלמידים הבולטים, על אף שלא ראה בלימודים עצמם דבר חשוב. משה היה צלע רביעית בחבורה בת ארבעה חברי ילדות, שחברות מיוחדת נרקמה ביניהם. אחד מהם, דודי, שהלך עימו בדרך עשרים שנה, מתאר את משה: "בעיניי היית מין טיפוס אידיאלי, כמו דוד המלך. יהודי חם ושואל תמיד את האמת מחד-גיסא ולוחם קשוח ו'מורעל' מאידך-גיסא. תלמיד ישיבה רציני שכל זמנך הוקדש ללימוד, אך גם אוהב טיולים וסכנות". כשסיים את לימודיו התיכוניים החליט משה להמשיך ללמוד בישיבת ההסדר ב'אור עציון' ולדחות את השירות בצבא באופן זמני.

לאחר שנתיים, באוגוסט 1990, גויס משה לצה"ל והתנדב לחיל הצנחנים, למרות שכבן למשפחה שכולה יכול היה להתגיס לחיל שאינו קרבי. כמו בישיבה, כך גם בצבא, הפך משה לכוח הסוחף אליו חברים בכבלי ריעות ואהבה. לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה ובקורס מ"כים. בפברואר 1992 יצא לקורס קציני חי"ר וכשסיימו נבחר להיות בין הקצינים אשר חזרו לשרת ביחידות הצנחנים, והיחיד ששובץ להיות מפקד מחלקה בפלוגה בוגרת. בתיקו האישי מצויה הערכת מפקדו, סרן אלעד בן-דוד ז"ל, אשר נפל בקרב לצדו, ולפיה היה משה "מקצועי ביותר, בעל יכולת פיקוד גבוהה, רמה אישית, סמכותי מאוד ואחראי. הוכיח נחישות, יוזמה, אומץ ואחריות כלפי פקודיו. הביא את מחלקתו להישגים יפים: גיבוש חברתי, מוטיבציה רבה, מפעיל יפה, מושך את החיילים אחריו, חברותי מאוד".

ביום כ"ב בניסן תשנ"ג (13.4.1993) נפל משה בקרב בדרום לבנון והובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, סמוך למקום שבו נקבר אביו מאיר. משה השאיר אחריו אם ובעלה אליקים, שגידלו כאב, שלושה אחים - אביחי, מרדכי וחנן, ואחות - ליאורה. משה הובא למנוחת עולמים ביום הולדתו העשרים ושלושה. הוא הועלה לדרגת סגן לאחר מותו.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון יצחק רבין: "סגן משה ברי נתן את חייו למען מולדתו. הוא נפל בין הכפרים א-טייבה וקנטרה ברצועת הביטחון שבדרום לבנון, כשכוח רגלי שהוא נמנה עימו יצא למשימת סריקת ואדי הסלוקי ועלה על מטען במהלך תנועתו. סגן משה ברי שירת בחיל הרגלים. הוא היה קצין מעולה, ששילב מקצועיות, יסודיות ויכולת מצוינת ליצור קשר עם החיילים. הוא השקיע את כל-כולו במחלקה, היה אכפתי ודאג לחייליו. משה היה אחראי על המודל בפלוגה. האופטימיות, שמחת החיים, הצניעות ואהבת האדם היו טבועים באופיו. תמיד התנדב לכל משימה, שמר על דרישות גבוהות ויחד עם זאת היה אהוב כל כולם". במכתב תנחומים כתב מפקדו: "איבדנו לוחם, מפקד וחבר אשר בכל דרכו בצבא בכלל ובגדוד בפרט היווה דוגמה".

יחידתו הוציאה לאור ספר לזכר שבעה לוחמים שנפלו בלבנון ובו דברי משפחה וחברים על דמותו. ארגון 'בני ישראל' בארצות הברית נטע עץ לזכרו ביער 'בני ישראל' שבגליל.