תפריט נגישות

בלפור בן נסים ז"ל

בלפור בן נסים
בן 17 בנפלו
בן פנינה וגבריאל
נולד בעירק - בצרה
בי"ט באלול תרפ"ה, 8/9/1925
נפל בעת מילוי תפקידו
בכ"א בניסן תש"ב, 9/4/1942
מקום נפילה: עין גדי
באזור השפלה הדרומית והנגב
מקום קבורה: פתח תקוה - סגולה
הותיר: הורים, אחים ואחיות

קורות חיים

בלפור בן גבריאל ופנינה, נולד ביום י"ט אלול תרפ"ה (8/9/1925) בבצרה שבעיראק. עלה ארצה בהיותו בן שנה. גדל והתחנך בשכונת כפר- גנים שבפתח תקווה. היה נער ערני, גבוה שחרחר ורזה. השתייך לתנועת "השומר הצעיר" ונמנה על חניכי גדוד "ניר" של קן פתח תקוה. היה פעיל ובולט מאוד בין החברים, מסור ונאמן לדרך תנועתו וחלם על חיי קיבוץ.

בלפור התגייס ל"הגנה" בסוף שנת 1941 ונשבע לה אמונים בטקס ההשבעה שנערך בבית-הספר "פיק"א" בפתח תקוה. מאותו רגע ואילך, הורשה לשאת נשק והיה גאה בכך מאוד. הוא הספיק לעבור סדרת אימונים בטרם יצא למסע למצדה, שסיפורה הותיר בו רושם עמוק.

בלפור נפל בעת מילוי תפקידו בחול המועד פסח, כ"א בניסן תש"ב (9/4/1942) על שפת נחל ערוגות שבאזור עין גדי , כשיצא עם תנועתו "השומר הצעיר" לטיול הראשון של התנועה למדבר יהודה, טיול שאמור היה להמשך שישה ימים. כ- 150 חניכי התנועה - נערים בני 16 -17 ומלוויהם, יצאו לדרך ביום 5 באפריל 1942. מסעם הרגלי החל בכפר בני נעים שממזרח לחברון, לשם הגיעו באוטובוסים מירושלים. הם חצו את המדבר בדרכי עקלתון בלוויית גמלים נושאי כדי מים וציוד, כשמורי דרך בדואים מובילים אותם עד לרגלי המצדה. אחרי יומיים וחצי הגיעו אל פסגת המצדה, שם פגשו בטיול של תנועת "הנוער העובד" אשר צעד במסלול דומה, אך בכיוון ההפוך. הימים היו ימי המנדט הבריטי בארץ, והחזקת נשק ללא רשיון נאסרה. מאחר שאמצעי הביטחון של מטיילי "השומר הצעיר" היו זעומים, עברו ארבעה ממלווי טיול "הנוער העובד" - אנשי פלמ"ח חמושים בכלי נשק וברימונים - ללוות את חניכי "השומר הצעיר".

כאשר ירדו מן המצדה, פנו המטיילים לנוח בנאות המדבר של עין גדי, כשיעדם הבא הוא קליה שבצפון ים המלח. אך הטיול הסתיים מוקדם מהמתוכנן בשל אסון: החניכים הדליקו מדורה כדי להתחמם מעט לפני יציאתם המחודשת לדרך, שנקבעה לשעה שתיים אחר חצות. אחד מרימוני היד נפל לתוך המדורה ותוך שניות התפוצץ. מתאר אבי נבון, איש קיבוץ להב, אשר חקר את האירועים: "...ולפתע - פיצוץ אדיר. רעש מחריש אוזניים. גצים עפו באוויר. המדורה נתפזרה כלא הייתה. רבים התכופפו וגחנו אינסטינקטיבית מחשש שיורים עליהם, ממתינים לרעש נוסף. עוד דקה או שתיים, והסתבר שאין המשך לפיצוץ. אחד בלבד, אבל כה נורא וחזק. לאחר הרעש ושנייה של דומייה, התמלא חלל האוויר בזעקות כאב". וממשיך ומשחזר את הרגעים שלאחר ההתפוצצות המשורר נתן יונתן, אז מדריך קבוצתו של בלפור: "אני זוכר איך רצתי מאחד לשני. ניסיתי להסיח את דעתם מהכאבים, להעביר איכשהו את הלילה בסיפורי משלים שהיו מקובלים אז ב"שומר הצעיר".

כתוצאה מהתפוצצות הרימון נספו שמונה נערים, ובהם בלפור, ועוד עשרות נפצעו. שני ראשי הטיול החלו לרוץ לכיוון קליה, מהלך ארבעים וחמישה קילומטרים מהמקום, כדי להזעיק עזרה, ובדרכם נאלצו להתגבר על שודדים. הפצועים ושאר החניכים נותרו בשטח כמעט עשר שעות. כשעלתה השמש, רצו חלקם אל הגבעות הסמוכות שמול ים המלח ואותתו בעזרת סדינים ושמיכות אל סירות ממפעל האשלג ששייטו בים, אך אלו לא הבחינו בהם. רק בסביבות השעה תשע בבוקר הגיעו דוברות לחלץ את הפצועים, אז החל מסע אלונקות מאולתרות משמיכות, מוטות ועצי שיטה אל עבר החוף. המטיילים הובאו לקליה, שם חיכו להם אמבולנסים, עיתונאים, מנהיגי תנועת "השומר הצעיר", שליחי ציבור והורים מודאגים. הנפגעים פונו לבית-החולים "הדסה" שעל הר הצופים בירושלים.

בלפור היה בן שש-עשרה במותו. הובא למנוחות בבית-העלמין "סגולה" בפתח תקווה יחד עם חברו יהודה פולט. מאות ליוו אותם בדרכם האחרונה - פועלים, תושבים ובני נוער. כעבור מספר ימים נטמן לצדם חברם מרדכי פולצ'יק, שנפצע אף הוא באירוע, ונפטר מפצעיו בבית- החולים.

לקראת יום השלושים לאסון הוציאה הנהגת "השומר הצעיר" את החוברת "כי עלינו למצדה" בעריכת משה שמיר, אשר הוקדשה לזכרם של הנספים. וכך ספד לבלפור מורו: "יש והנך רואה לפניך את תלמידך שעות רבות וארוכות, והנך תוהה על טיבו: אור וצל משמשים בו בערבוביה, ולפתע, ברגע של חסד, חנו מתגלה לפניך בשורש נשמתו ואתה נפתע ליופי הנפשי הגנוז.

בלפור לא היה מתון בהליכותיו, לא תמיד מצא לשון משותפת עם חבריו בשעות ההפסקות, לא תמיד היה ער וקשוב לדברי המורה בשעות השיעור, ובכל זאת מפעם לפעם היה מפתיע במעשה טוב שהיה גומל לרעהו, בשאלה מעניינת וקולעת בשיעורי הספרות וההיסטוריה. אכן במשחקו בהצגת 'מסדה' גילה התרשמות גדולה ולב אנושי חם וער. עודן מצלצלות באוזניי המילים: 'פתחי, מסדה, שערייך, ואבואה, הפליט' כשהן יוצאות מפיו, ופניו חיוורים ועיניו לוהטות-בוערות ורעדה בקולו; הרגשנו אז בחוש כי לפנינו נפש מתלבטת, תובעת. לא קל היה למורה למצוא את הדרך אליו. בכל זאת, בבואו לבית החינוך, גילה את הרוח שנשבה במוסד ודבק בחלק הקנאי והנלהב שבתנועת הנוער החלוצית 'השומר הצעיר', והיה מסור לתנועה זו.

עם מרוצת הימים למד לשלוט ברוחו, הבין את החיים בכללם, חיי החברה האנושית הם מורכבים במידה יתרה ואין לגבור עליהם ברגשנות אלא בהיאבקות מתמדת ומחושבת. וטוב היה מפעם לפעם לשוחח עם עלם רחב-כתפיים זה ומוצק הגרם, להסתכל בפניו החינניים, לעיניו הלוהטות, ולחשוב: הנה ניצח העלם את עצמו, והוא ינצח גם את גורלו. אך הגורל אינה אחרת, גורל מר ואכזרי. ... נצפון נא דמות זו בלבנו ומהפעולה למען הרבים נשאב כוח להתגבר על היגון הנוקב".

"אסון עין גדי" הסעיר את היישוב היהודי של תחילת שנות הארבעים ועורר ביקורת קשה על הרפתקנותן של תנועות הנוער החלוציות. שנה לאחר האסון, יצא לעין גדי מסע שני של "השומר הצעיר" שחניכיו צעדו מנגבה עד למצדה ולעין גדי, והקימו גלעד מאולתר על שפת נחל ערוכות, סמוך לתל גורן, ב"מקום מות הילדים" - כינויו של המקום בפי הבדואים הנודדים באזור. על הגלעד נחקקה הכתובת שחיבר נתן יונתן ברוח מילותיו של המשורר היווני סימונידס: "עובר אורח, דום! כאן נפלו אסתר אסמן, צבי ריזנברג, בלפור בן-נסים, יהודה פולט, מרדכי פולצ'יק, משה בן-עזרא, מיכאל פוקס ואורי ערב בעליית השומר הצעיר למצדה, פסח תש"ב. הם פילסו נתיבות, המסע לא עמד מלכת".

מדי שנה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נערך טקס מטעם עיריית פתח תקווה בחלקה לנופלים לפני קום המדינה, ממול לקברם של השלושה.

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה