סגן דוד שמש ז"ל

קורות חיים

בן יעקב ופרחה, נולד בבגדד, בניסן תרפ"ח, (אפריל 1928). עם סיום לימודיו התיכוניים שם, חיפש דרך לעלות ארצה בעקבות אחיו הבוגרים, חניכי תנועת הנוער החלוצית. אחיו הבכור נעים עלה ב-1934, העפיל ארצה בדרך היבשה והצטרף לקבוצת החוגים בבית השיטה. גם שני אחיו האחרים, אברהם ויצחק עלו בעליה הבלתי ליגאלית והצטרפו לקבוצת ההכשרה של עולי בבל א' בבית השיטה.

למרות התנגדות ההורים ותחנוניהם, העפיל דוד ארצה ב-1946 והוא בן י"ח. הוא עשה את דרכו בדרך היבשה במשאית של אחד הבחורים הארצישראלים ששרתו בחיל התובלה הבריטי במלה"ע השניה ועשו בחשאי במפעל ההעפלה מעירק.

הגיע הישר לקיבוץ נווה-אור בעמק בית שאן שנוסד ע"י עולי בבל. כיון שדוד טען שיש לו אח בבית השיטה, (שלא ידע דבר על עלייתו של דוד!), הועבר לבית השיטה, שם נפגש גם עם שני אחיו האחרים, שעלו לפניו ושמחת ארבעת האחים היתה רבה.

כשעלתה הכשרת יוצאי בבל ובה שני אחיו, להתנחל במושב נבטים שליד באר שבע הצטרף אליהם דוד, אך לא לאורך זמן.

עם בוא הידיעה על מות אביו, עזב את המקום ויצא לתל אביב כדי להשתכר כסף ולשלוח לאמו האלמנה, שנותרה לבדה בבגדד. בנתיים התברר לו שאין דרך להעביר כסף לאמו, בגלל הגבולות הסגורים. ובחיי העיר לא מצא סיפוק ואף חיי המושב לא היו נראו בעיניו, ולכן ביקש לחזור לקיבוץ.

בעצת אחיו נעים חזר בפברואר 1947 לבית השיטה והצטרף לגרעין הצופים ד', בני גילו, שעשו הכשרתם במסגרת פלוגה ד' של הפלמ"ח בבית השיטה.

לא קל היה לו להיקלט בקבוצת צעירים זו, ילידי הארץ כולם ובוגרי תיכון, עם מבטאו הזר והליכותיו השונות, אך עקשנותו והתמדתו, סגולותיו האישיות ומסירותו, הפכוהו עד מהרה לאחד מהחבורה, באימונים ובעבודתו כרפתן וכך גם בחברה.

ביוני 1947 נדרשה ההכשרה להפריש 15% ליחידות המיוחדות ולפיקוד בפלמ"ח. דוד ביקש להתנדב למחלקת "המסתערבים", בניגוד לדעת אחיו נעים, שחשב שגיוסו זה מוקדם מדי, טרם מלאו לו י"ט שנים ועדיין לא הכיר את הארץ ואת אורח חיי תושביה. לאחר דיונים, לבטים והצבעות ניצח דוד והתנדב.

ב-10 ביולי 1947 יצא במסגרת "האחוזים" והצטרף למחלקת "השחר", היא המחלקה הערבית של הפלמ"ח.

נסיבות נפילתו לא היו ידועות שנים רבות, רק ב-1948 הותר לפרסום כי בשנת 1947, לאחר הכרזת האו"ם על חלוקת הארץ, תכננה "ההגנה" לכבוש את יפו. המודיעין של מטה הגנה בת"א פנה למחלקה הערבית של הפלמ"ח בבקשה לשלוח שני בחורים למשימת איסוף מודיעין ביפו והפור נפל על שניים, על דוד שמש ז"ל ועל חברו למחלקה גדעון בן-דוד ז"ל (אף הוא יליד בגדד וחבר קיבוץ בארי שבנגב). לאחר הכשרה אינטנסיבית לתפקידים מיוחדים, יצאו השניים בדצמבר 1947 לסייר ביפו, עיר שכנה ועויינת.

הם התאכסנו באחד מבתי המלון ("אינשרא") בשכונה הגובלת עם תל אביב (מנשיה). התעודות שנשאו עמהם העידו כי הם אזרחים עירקיים. מיד אחרי שהתגלה כי הם מנהלים שיחה טלפונית עם תל אביב, נחשדו והועברו לטיפולה של "ועדת הבטחון" של יפו הערבית. בתעודות הזהות שלהם נמצאו ליקויים: התצלומים לא היו מאושרים בגבם, כדרוש, בחתימה, בעוד שבתחקיר טענו שהם נמצאים בארץ חדשיים ומחצה, בתעודותיהם נמצא רשום כי הן הוצאו כבר לפני שנתיים ומחצה. השניים נעצרו והועברו לשכונת סחנת-דרוויש אל שלוחת "הוועדה הלאומית". אחד החוקרים, עד כמה שנודע, היה איש כנופיות מפורסם בשם דיב שאקר. לאחר עינויים קשים הוצאו השניים להורג.

האח נעים אומר, שנודע לו כי דוד וחברו נקברו באחת מארצות ערב בשמות הערביים שבהם השתמשו לתפקידם. מקום קבורתם לא נודע. ואפשר שלא יוודע לעולם.

עדות אחרת אומרת, כי השניים נחקרו ממושכות, וחרף המלכודות שטמנו להם, נותר בלב החוקרים ספק אם אמנם מדובר ב"מרגלים יהודים". אצל פעילי הוועדות השונות שפעלו בקרב ערביי ארץ-ישראל רווחה האמירה כי "מוטב להרוג שני ערבים מאשר להותיר בחיים שני יהודים" - ואכן הם נורו למוות ב-ט' בטבת תש"ח, 22.12.1947.

"מקור ערבי מהימן" סיפר לאנשי מודיעין ישראליים סמוך לזמן ההתרחשות, כי בחקירה נוספת נתברר לחוקרים הערביים כי אכן מדובר ביהודים והם הוצאו להורג בחולות תל א-ריש (כיום: תל גיבורים, בגבול חולון) וגופותיהם נטמנו אי שם ולא נתגלו.

לאחר מותו הוענקה לו דרגת סגן.

שמותיהם הונצחו בחלקת הנעדרים בהר הרצל בירושלים ובאתר ההנצחה של קהילת המודיעין בגלילות.

ביום כ"ג באלול תשס"ד (9.9.04) לאחר שאותר מקום קבורתם, בחלקת המסופקים בחיפה, הובאו השניים למנוחת עולמים בהר הרצל בירושלים.