קורות חיים
עודד, בן נועה ואפרים, נולד ביום ט"ו בתשרי תשט"ו (12.9.1954) בחדרה. יחד עם האב, איש צבא הקבע, עברה המשפחה מאזור לאזור בארץ ועודי למד חמש שנים ראשונות בבית-ספר יסודי באשקלון, שנה ששית בקיבוץ אפק ולאחר מכן שנתיים בבית-הספר הריאלי בחיפה, שם סיים את חוק לימודיו היסודיים. כאשר עברה המשפחה לגור בצהלה, התקבל עודי ללימודים במגמה הריאלית בבית-הספר התיכון החדש. הוא היה תלמיד טוב, חבר יקר, פעיל בגדנ"ע ואף עבר קורס מ"כים, כשהיה תלמיד בכיתה החמישית.
על עודי כותבים חבריו: "עודי פירושו חוש הומור ודמיון והתלהבות, שכל יום נולדים מחדש וסוחפים עולם ומלואו. ליטול אופנועים ולדהור על פני הכבישים ביד קשה ובוטחת, ובאותו ביטחון אך רכות לרכון אל כלבלב ולהתמסר לטיפול בו במלוא הלב, ומעל הכל - טיולים. אין כעודי מדריך, מורה-דרך ומסביר. הוא מתחרה בקלות בכל המדריכים המקצועיים. עודי מתכנן כל טיול במרץ, מוביל ועוצר ומסביר כל אתר ואתר וההתלהבות שלו סוחפת והופכת את הטיול לחוויה אמיתית. עודי אינו נשאר אדיש אף פעם, ובשיעורי חברה הוא מרכז השיחה והוויכוח".
לפני שסיים את חוק לימודיו התיכוניים החליט עודי לעזוב את בית-הספר ולעבוד מעט. הוא עבד בתענוג ובמסירות, ובשעות הערב למד בבית-ספר אקסטרני ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות. עודי ניחן בכושר טכני; אהב להתעסק בתיקוני מכוניות, שעונים, מכונות וכדומה. עצם ההתעסקות וההתגברות על הבעיות הטכניות גרמו לו סיפוק.
עודד גויס לצה"ל בתחילת מאי 1972 והוצב לחיל השריון. בחיל זה מצא סיפוק באתגר הטכני, בתרגילים וסיורים בשטח ובהפעלת השילוב של אדם ומכונה, בעוצמה ובתנופה הבאים לידי ביטוי ביחידת טנקים. את אימונו הבסיסי עבר בציון גבוה ביותר. הוא עבר בציון גבוה גם קורס מפקדי טנקים ושנה אחרי שגויס, היה מפקד טנק בדרגת סמל. במחצית אוגוסט 1973 נשלח עודי לקורס קצינים.
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, ועודד אז צוער, נשלח לחזית הדרום כמפקד טנק. המלחמה קראה לו ולחבריו הצוערים והם הלכו, כשבלבם התקווה לשוב ולסיים את האימונים ולזכות בדרגת הקצין המיוחלת. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) בעת שפיקד על טנק בגזרה הדרומית בסיני, נפגע הטנק בטיל ועודי נהרג. הוא הובא לקבורה בקרית-שאול.
השאיר הורים, אחות ואח, שנולד שלושה ימים לפני יום הכיפורים. עודי קיבל חופשה וראה את אחיו הקטן, שהיה בן יום.
במכתבו אל המשפחה האבלה כתב עליו מפקדו, אברהם בן-ארצי: "...אי אפשר היה שלא לחוש בייחודו של עודד. חייכני ועליז על אף קשיי השעה... בקו המגע, שעה שניהלנו קרב עם כוחות חי"ר ושריון מצריים, גילה עודד תעוזה רבה ונכונות לאי-ויתור על קו העמדות שתפסנו. הוא השמיד טנק מצרי על צוותו קודם שפגע בו טיל..." את מכתבו מסיים המפקד במלים: "על נערים כגון עודד כואב הלב שבעתיים בנפלם ללא עת - מה כואב על מה מה שעתידים היו להיות, ולא רק על שהיו".
עזרא, חברו לשירות של עודי, כתב עליו: "...את עודי פגשתי במוצאי שבת ברפידים. הוא הגיע מן הבית וסיפר לי על הולדת אחיו, אבל יותר מהכל הוא דאג לחברה...".
ד"ר י' פופוריש כתב עליו למשפחתו: "אחד אוהב הרפתקאות. אי מנוחה נפשית אינה מאפשרת לו חיי שגרה. המסגרת של כיתה נוקשה מדי בשבילו. נפשו שואפת למרחבים. ידעתי כי החיים עוד לפניו והוא ימצא בהם מקום מתאים לאופיו וסיפוק ממעשיו. אכן, בצבא מצא את מקומו. עלה לדרגת קצונה. בטוחני שהיה חייל מצטיין. נקצרו חייו...".
יקי, שהיה מפקדו ומדריכו של עודי בשלושה קורסים, כתב למשפחה האבלה: "... עודד היה אחד החניכים הבולטים... אם לא הבולט בהם... תמיד שאף לדעת יותר... להעמיק יותר, להכיר טוב יותר את מערכות הטנק... את בוחן המקצועות הוא גמר בציון גבוה, למעלה מ-80%, בניווטים היה השד שבחבורה".
חברתו של עודי, ברברה, כותבת במכתב אל הוריו מארצות הברית: "... לפעמים בתוך השתיקה והבדידות אני חשה כי אכן יש סיבה להמשיך ולחיות בעולמנו, ואני חדורה בביטחון, שאהבה ואושר באמת קיימים לא רק בחלומות ובתכניות לעתיד, ואז אני יודעת כמה הרבה העניק לי עודי, כי דבר מן הדברים האלו לא היה קיים עבורי לפני שהכרתיו...".
אהוד, שיחד עם עודד היה בקורס מפקדי טנקים, כתב על אותה תקופה: "...הצלחתו של עודי לא הוטלה בספק. שואף להצליח, בעל כישרון טכני מעולה... אולם יותר מזאת, אישיותו המורכבת והרב-גונית העמידה אותו בעמדת מפתח חברתית. לא יכולת להתעלם מעודד... התכונה שחיבבה אותו יותר מכל הייתה אהבת החיים, חוסר מנוחה, שמשתלב עם שובבות... ".
מנשה חבושה, חבר לקורס מפקדי טנקים כותב: "... האמת היא, שהאהבה העיקרית שלו בצבא מצא בטנקים. הידע הרב שצבר והרצון העז הקנו לו את התואר "הידען בטנקים". לא אגזים אם אומר שכל מפקד בפלוגה רצה שעודד יהיה בצוות שלו"
אמה של דורית, חברתו, כתבה על עודד: "... אני ראיתי בו דברים שאדם מבוגר או אמא רואים אותם. ראשית היה בנער הזה שכבש אותך, עודי, החיוך האצילי, המבויש, העיניים הגלויות והתחושה שעל נער זה אפשר לסמוך...".
עפרה, חברתו כתבה עליו בין השאר: "... עודי - חבר נהדר, נאמן, מוכן לעשות הכל כדי לעזור, להקל, וזאת מבלי שתבקש..."
ובין הדברים שכתבה עליו חברתו מיקי נאמר: "...אנשים חיים בטעות אחת גדולה באמרם שהאמת והאהבה הם שני הדברים המסובכים ביותר בעולם. האמת היא כי אין זה כך. אין פשוט מהאמת ואין פשוטה מהאהבה. ציפור קטנה לחשה פעם באזני שלאהוב משמע לראות אותו כמו שאלוהים התכוון אליו. האם באמת התכוון אלוהים להוליך אותך בנתיבו?".
דברים לזכרו של עודד ראו אור ב"יובל" (מחודש פברואר 1974), ביטאון תלמידי "תיכון-חדש".