קורות חיים
דניאל (דני), בן שרה ויעקב, נולד ביום ט' בחשון תשי"ב (8.11.1951) בבואנוס-איירס שבארגנטינה, ועלה ארצה בשנת תש"ל (1970), בהיותו עלם בן שמונה-עשרה. בחוץ לארץ התחנך בגן-ילדים יהודי על-שם חיים נחמן ביאליק, אחר-כך למד בשעות הבוקר בבית-ספר יסודי ממלכתי, ובשעות אחר-הצהריים למד בבית-ספר יסודי יהודי, שם רכש ידע בעברית, בתנ"ך ובספרות יהודית. דניאל המשיך את לימודיו בבית-ספר תיכון-עיוני בבואנוס-איירס, ולמד באותו זמן גם בבית-ספר תיכון עברי, שם הושם הדגש על הכרת עולם היהדות. דניאל היה נער רגיש ומוכשר, בן מסור ואוהב להוריו. אביו ואמו היו שומרי מסורת וקרבו את בנם הבכור אל היהדות. ידידיו של דני מעידים, כי עוד בהיותו נער, התגלה כציוני מסור ושאף לעלות לארץ-ישראל. ברבות הימים היה פעיל מאוד במועדון הציוני על-שם ביאליק בעיר הולדתו. הוא היה חבר בוועדת התרבות של המועדון, הדריך נוער יהודי והרביץ תורה וערכי יהדות בילדי בית-הספר היסודי. הוא שלט היטב בעברית והשתתף בכתיבת מאמרים ורשימות לעלון המועדון. כשהיה בן שבע-עשרה פרסם מאמר מחאה שהיה מכוון אל כל שוללי הציונות והמערערים על זכות קיומה של מדינת ישראל. במאמרו פנה דני גם אל ראשי המשפחות היהודיות בארגנטינה, והטיח בפניהם דברי אשמה כבדים: "אני מאשים! אני מאשים אתכם בחינוך שכזה, לחיות בגלות. אתם שוללים את עצם קיומנו... הביטו קדימה, שאו ראש מעלה ולא כבת-יענה הטומנת ראשה בחול, כי זאת בעיית הגלות!" דני הטיף השכם והערב לעלייה, כי מדינת ישראל "מדינה צעירה עם בעיות שכאלה, זקוקה לאנשים - ולאנשים צעירים". קשת התעניינותו הרוחנית של דני הייתה רחבה ועשירה.
הוא שלט בספרדית ובאיטלקית ובילה שעות ארוכות בקריאת ספרים ובכתיבה. כשהיה תלמיד בכיתה ה' זכה בפרס ראשון בתחרות חיבורים על חיל-הים הארגנטיני, והפרס הקנה לו זכות לבקר בבסיס ימי. שבוע ימים היה אורחה של יחידת הצי הארגנטיני. דניאל אהב מוסיקה וגם היה חובב צילום מושבע, ואף השתלם בקורס לצילום בבואנוס-איירס. בתום לימודיו עלה ארצה בהסכמת הוריו והתגורר אצל סבו וסבתו בפתח-תקוה. לאחר שעלה ארצה, החל ללמוד במכינה מטעם הטכניון בחיפה. הוא הרבה לכתוב להוריו, האיץ בהם לעלות לארץ וסייע לסבו ולסבתו בעצה ובמעשה.
דניאל גויס לצה"ל במחצית פברואר 1972 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס מקצועות טנק וסיים אותו בציון גבוה (95). לימים נהיה נהג טנק מעולה ושימש דוגמא לחבריו במזגו הטוב ובצייתנותו. להוריו שעלו ארצה בינתיים, לא סיפר דני על קשייו. בגאווה תיאר בפניהם את "הטנק שלי", ובהיותו הרחק מן הבית הקפיד לשלוח אליהם מכתבים ולטלפן.
במלחמת יום-הכיפורים לחמה יחידת הטנקים של דני בחזית הצפון. המכתב האחרון שנתקבל מדני, שנכתב ביום 14.10.1973, הסתיים במשפט: "מה שעשיתי זה כמו שאומר השיר, השריון עשה היסטוריה".
בקרב שהתחולל באזור מזרעת בית ג'אן ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), נפגע דני מפגז שנחת בתא הנהג שבטנק. הוא נהרג והובא למנוחת- עולמים בבית-העלמין הצבאי בפתח-תקוה. השאיר אחריו אב, אם, אח, סב וסבתא. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
במכתב תנחומים להורים השכולים, שעשו אז את צעדיהם הראשונים בארץ, כתב מפקד היחידה: "בנכם רב-טוראי דניאל ז"ל שירת ביחידה, יחידת שריון, כשנה וחצי. הוא התבלט כחייל טוב ומסור, ביצע את המוטל עליו ביושר ובנאמנות, והיה אהוד על חייליו ועל מפקדיו".