אני זוכר את עצמי כילד קורא בעיתון
על עוד חיילים שנהרגו בלבנון,
אני רואה אל מול עיני את התמונות
איך ראו שם אמהות בוכות.
אני זוכר את עצמי בסוף בית - הספר
פותח העיתון,
חיילים עדיין נהרגים בלבנון.
אני רואה את החיילים עומדים
בשורה עם כומתות, אמרו לי אז
חיילים לא בוכים בהלוויות.
עכשיו אני בצבא, אני כבר לא צריך סימן,
אני יודע לבד מה קורה בלבנון
החיילים הגיבורים פתאום הפכו לחברים.
רואה את התמונות ופתאום אני מבין:
אני נמצא בהלוויות בשורה עם כומתה
אני רואה אמא של חבר בוכה.
הרבה זמן לא בכיתי
בעיניים עמדו לי הדמעות,
התאפקתי, חיילים לא בוכים בהלוויות
אני חושב שעכשיו אני מוכן
לבכות!