אני עומד על צלע הר עם אפוד ונשק
שנראים לי כל - כך לא מתאימים
לנוף ולשקט הפסטורלי שמקיפים אותי.
אני עומד ומסתכל סביבי,
גומא בעיני את המרחבים
וחושב לעצמי מי היה מאמין
שבתוך כל הפסטורליות הזו זרועים
בארץ היפיפייה כל כך הרבה זעם ושנאה,
שהאדמה הירוקה מלאה בכל כך הרבה דם
ושמתוך ההרים והגאיות יוצאות להן
זעקות הכאב והצער של אותם נערים צעירים
שלא ממש מבינים מה הם עושים כאן.
והשמש זורחת לה ומאירה את המדינה,
הכל כך יפה והכל כך מכוערת.
כאשר מבין העננים
אני מזהה את כיפתו הלבנה של החרמון
עומדת לה שם יפה וצחורה ומחייכת אלי,
ואני מרגיש שהיא באמת היחידה
שראתה כבר את הכל!