תל-יוסף, 29.4.44 (יומים לאחר שעזבתי את הבית ויצאתי להכשרה)
כן, אמא, בטוחני כי קשה, קשה עד מוות תהיה הפרידה. חמש-עשרה שנות-עמל, חמש-עשרה שנות-תקוה. לכשאגדל כמה טוב יהיה. את מיטב שנותיך, את מיטב כוחותיך לי נתת, בי השקעת, בכל רגע, תמיד-תמיד, אולי רעב אני, אולי עייף אנוכי. אך אני בגדתי בך, עזבתיך לבדך ואלך. לא, אמא, ודאי חושבת את, כי מתוך שנאה עושה אני זאת, לא! מתוך אהבה, מתוך חיבה, אמא. מתוך רצון להרוס את הישן, להפוך משטר-חיים זה, מתוך שאיפה לחיות חיי-אדם. חטאתי, נכון, חטאתי, אך את, אמי, חייבת לסלוח לי ורק עוד פעם, כי שנית אחטא. ורק באחת תינחמי, באותו בן היושב אי-שם הרחק מכאן.
1.1.46
קשה, קשה היה המעבר, אך ניצחנו. השלכנו מאחרי גונו את חיי העיר ופנינו לכפר, למשק העברי. ידענו כי לא קל יהיה התפקיד, אך לא נרתענו. באנו כדי לדעת את העבודה ולאהבה, כדי להתקרב לאדמה, לשדה ולמרחב; באנו לחיות חיי-חברה נכונים, כנים ויפים, לדעת לוותר לחבר, לעזור לחבר ולאהוב חבר; באנו לרכוש השכלה, וזאת מטרת שהותנו כאן.
עברה שנה מאז בואנו למשק. מה שינתה שנה זו את פני החברה! נרתמנו לחיי-עבודה. למדנו את הטוב והנכון שבעבודה, והעיקר: יצרנו חברה. משברים קשים עברו על חברתנו: עזיבת חברים, חוסר מועדון - אך התגברנו בכוח רצוננו.
תל-יוסף, 1.6.46
לא כל הרגשת-לב, מקרית או רגעית, בין אם שמחה היא או עצב, יוכל אדם להעלות על הנייר. קרה מקרה והלב תסס, שמח - ונרגע, ואז לא כל אדם מן השורה יוכל להעלות זאת על הנייר. ברם, צללי-זכרונות, קטעי-רשמים אנסה להעלות הפעם...
לכבוש את ביריה! עברה השמועה... חיוך קל עלה על שפתי, האומנם? אנו נהיה הכובשים? אנו נהיה הצבא? ומה כוח לנו כדי לבצע פעולה זאת? כן, ענה הקול: אתה תהיה החייל ואתם תהיו הכובשים.
והשעה הגיעה.
אחת אחר חצות. צללי-אדם כיסו את כל השטח. פה ושם נשמעה התלחשות. והכל, הכל כה סודי: איש אינו יודע אנה ללכת, אנה לפנות, והכל מחכים לפקודה: קדימה! ניתן הצו. טור אחרי טור, פלוגה אחרי פלוגה התחילו להתקדם. המחנה נע. הולכים לאי-שם. פנינו לכיבוש. רוח קרה וצוננת התהילה נושבת. אט-אט קופאות הרגלים. האזנים והידים גם הן קופאות. גשם דקיק התחיל מצליף על הפנים והבגדים מתרטבים.
עם בוקר הלבינה, על אחת מפסגות ההרים מולנו, ביריה הישנה, אותה ביריה שביקרנוה לפני שנה, אך אז היתה חפשית, שלנו, ועתה היא כבושה... כן, אין הלב מאמין מה שהעינים רואות. הוא אינו נכנע לעובדה. הייתכן כי כך יימשך המצב? לא!.. אז נהיינו חזקים. רק עתה הבנתי כי עלינו הוטל התפקיד, כי אנו צריכים לשחררה, להחזירה להיות שלנו כאז...
אט-אט הוקם המחנה על רגליו, הוקמה ביריה החדשה, החפשית. הידים משתלבות והמעגל נע. הלב והרגלים דולגים יחד, וה"הורה" מתלקחת עד לב השמים. הם רימו אותנו!!!.. מלים אלה הן שנשאו את רגלינו לשוב להעפיל לביריה. כך! זאת היא דרכה של האימפריה הבריטית נגד קומץ בחורים ללא נשק. הם בטנקים ואנחנו בשירת "התקוה". אך, כנראה, שבטחוננו במצפונה של ממשלת ארץ-ישראל היה לשוא, וביריה נהרסה על-ידי טנקים בריטיים, כן - נהרסה.
אנו עולים! שירה בקעה מתוך הלבבות הצעירים, התוססים, "העפילו אל ראש ההר"... "אל ראש ההר"... "ראש ההר"... וכל ההרים סביבנו הצטרפו גם הם לשלהבת שפרצה "אל ראש ההר". אכן טעתה המשטרה הבריטית בחשבה כי דיכאה את רוחנו בהרסם את המחנה. להיפך! הם רוממו אותנו. החדירו בנו את הרצון לבנות את ההרוס, להקים את ביריה מחדש.
הלילה חלף ועם בוקר הוקמה ביריה שלישית. הרגלים נישאות. ושוב הלב תוסס... "ביריה היא שלנו בגליל". כן, שלנו! ו"הורה" זו הוכיחה כי לא טנקים ולא צבא יוכלו לסלקנו, כי הרצון הוא היכולת.
רפיח, 28.7.46
מדי ערב בערב יושבים אנו, השלושה שנותרו מגולי רפיח, יושבים על האלונקות ונזכרים ב"שם", מעבר לגדרי-התיל, במקום שיכולים אנו לעבוד, ממש לעבוד את האדמה. לירוק שבשדה מתגעגעים אנו, לטרטור הטרקטור, לקולן של הכבשה והפרה, לקרקור התרנגולים, לשמחת הילדים, לאורה של חמה. חיים רוצים אנו ולא להיות גדורים פה, כבולים תחת משמר, ויש שאנו מהרהרים בקול, איש-איש לעצמו: ועתה מה עושים החבריא בבית? מה הייתי אני עושה? יושב ומתלוצץ עם החברה, משחק, שר ושמח.
איש-איש לעצמו מהרהר, אך יחד נוצרת ומתרקמת הזיה, תמונה נחמדה, מחיה ומעודדת. ויש בוקעת לפתע המחשבה: האם נוכל אי-פעם לחזור לחיים נורמליים ורגילים, לחיי-חברה תקינים ובריאים, לצחוק החבריא הבריא והתוסס, למרחב, לשדה? כן - עונה הקול - מוכרחים לשוב!
מתוך "גווילי אש"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח