אמרו לי: "שאול"...
ואני עצמתי עיני חזק חזק ושתקתי. שתקתי לאורך כל הדרך אל אמא, לומר לה: בנך... שאול... שלנו... שתקתי כשזקעו ובכו, כשהקירות השחירו מהלם, כשהכל השפילו ראשם ומחו דמעתם באלם. אני שתקתי...
אתה זוכר, שאול, כשהיינו משחקים ב"לריב", ו"אתה חמור!" ו"את טיפשה"! היו עפים בינינו? היינו תמיד מסיימים בנוסחה חוזרת: "הלואי שתמות"... וכאן כבר מתחיל החיוך להציץ בעיניים, והתשובה הידועה: "אני אמות... הרי כשאני אמות, את תבכי!!!" וכאן כבר הצחוק עובר לזויות הפה ומתגלגל ומתגלגל, ושנינו יודעים - נבכה!
ואני שותקת, שותקת ולא מאמינה. אני מחכה לך. מחכה לך בימי שישי, כשתבוא במדיך, יפה כל כך וצוחק כל כך. צעקת ה- יו-הו-הו שלך תתגלגל מן הכביש ואתה תרוץ על פני השביל ותקרע את הדלת בחזקה ותתפרץ פנימה ותזרוק את תרמילך הגדול: "אהלן אחות!".
או תבוא חרש כשכבר התיאשנו כולנו מלחכות, ותקיש על הדלת. התשובה שיגרתית: "יבוא". לא, אין זה מספק אותך, עדיין לא "נמתחנו" כראוי. ושוב נקישות ואנו מחכים. ופתאום - אתה! אתה נכנס, עם הצחוק המלבב שלך - "סידרתי את כולכם! עד מתי אסדר אתכם ככה?"...
או יום שישי, בו אני חוזרת מן הצבא עייפה. ישנה שינה של התפרקות ממחנה ומשמעת. ופתאום - נשיקה על המצח. נשיקה עדינה, אוהבת. - אתה שאול. כל כך אח! כל כך עדין ואוהב ומבין. - "מה לך - אחות? מצב רוח?"
- "הו, לא, סתם כך - עייפה"...
אבל את שאול אי אפשר ל"סדר". הקשר הדוק מדי, ההבנה גדולה מדי. ואולי - אין רצון ל"סדרו".
ובעיניים מתקשרות דמעות והקול נחנק... משהו לא בסדר... יש בעיות... קשה לחיות... - "ילדה, הפסיקי. אינך יודעת כמה טוב לך, אינך יודעת להעריך כמה יפים חייך".
וכשהבכי פורץ בחזקה ואי אפשר עוד, ואי אפשר יותר ככה... אז בא חיבוקו החזק של האח, ובאים מכתביו: "הביטי שרה'לה. חבל שאין לי מספיק זמן לכולם, אנחנו צריכים למצוא זמן לדבר... הביטי שרה'לה, קחי את עצמם בידיים. אני מבין, זו מין תקופה כזאת, זה יעבור. היי אופטימית יותר - העולם כל כך יפה!!!".
ימי ילדות נפלאים של - ריצה אחרי שאול לגן. - איני רוצה בלעדיו. הוא נותן כל כך הרבה בטחון - שאול "הגדול"!
המריבות, המכות מהאח הגדול, השיחות בלילה - מיטה ליד מיטה, ראש ליד ראש. "את מי אתה אוהב?" "ואת?" וידויים קטנים ונלבבים. תמימים כל כך...
תקופה של ברוגז - תקופה ארוכה ארוכה הנראית לי כשנים - ולשנינו כל כך הרבה גאווה וכבוד עצמי. מי יעשה את הצעד הראשון? אבא משוחח עם שנינו - "אחים - ברוגז? אינכם מתביישים?" והברוגז נמשך. מבטינו נפגשים, מציצים ומשפילים שוב. אך הגאווה והעקשנות חזקות כל כך! וערב אחד -
- "תראי שרל'ה, אני רוצה לדבר איתך"... ולבי יוצא אליו.. כן שאול, דבר... אני מחכה...
- "אני לא רואה זאת כפחיתות כבוד להיות הראשון... אני חושב ששנינו לא היינו בסדר... אבל בתור בכור"...
ושוב תקופה נהדרת. שנינו אוהבים שירים.
- "שרה'לה, העתיקי לי את השיר - 'רוח אט תנשוב'"...
או - "העתיקי את 'דודו', את 'יודקה', ו"נתלה על דלת הארון"...
וליד השירים תלה תמונה שגזר מעתון - קצין כורע ליד חייל, מפיקודיו, שנפל בקרב... ובפניו של הקצין - יגון עמוק.
ובבית -
"שרה'לה, עזרי לאמא, רחצי כלים!" ואני מתרגזת:
"תפסיק לחנך אותי!"
הכנות השעורים במשותף - צחוק וריב לסרוגין.
ולקראת הצבא -
"אל תעשי בושות לעולם - אל תהיי אחרונה, שתמיד יהיו אחריך... היי קצינה!" והוא בא אלי למחנה הצבאי - משוחח ומעודד, דוחף הלאה חזק חזק - החליטי! עשי! צעדי!
והמכתבים נשלחים ושוב - וידויים קטנים ועצות.
שאול... כל כך הרבה משותף, כל כך הרבה יחד... ופתאום לבדי. זה לא מובן, זה בלתי נתפש כלל.
אני באה אליך לבדי, מביטה על שמך החקוק, ואיני רואה כל קשר בין שמך מעל הקבר ובינך אתה. לעולם לא אראה... לעולם אחכה לך... לעלום אחשוב כשאראה דבר נפלא... - "צריך לספר לשאול"... או - "כששאול יבוא, אספר לו"... וכשאיני יודעת להחליט, תעלה, כמובן, מאליה המחשבה - "אין דבר, אשאל את שאול... הוא ידע"...
שאול יקר שלנו... תמונתך נוספה ליד תמונתו של משה - על הרדיו.
אני משוחחת עמכם ואתם בבת צחוקכם הנלבבת - משיבים לי.
אתה רק מביט בי מתמונתך, משה. דומה כי מבטך הרצין מעט, שכן אינך אוהב לראותני בוכה - בת אחותך. אך מה אעשה ופני שטופי דמעה? מה אעשה והגרון כה חנוק?
לידך נוספה תמונה. תמונתו של שאול - והוא כמוך - צוחק.
עיני שניכם כה צוחקות, עיני שתי בריכות דמעה, ומבטי שלשתנו מצטלבים...
שרה