כשנכנסתי לחדר שלי לפני חצי שנה, ראיתי צנחן שחרחר יפה, מסדר את חפציו על המיטה ממול.
הוא הסתוב מיד וגילה חיוך רחב עם טור שיניים צחורות ישרות. "מאיר" אמר, והושיט לי יד.
חמישה חודשים הספקתי להיות עם מאיר בחדר ולהכיר את אחד מהחברים היותר יקרים שלי, חבר שבמותו לקח אתו לא רק את עצמו אלא גם חדוות חיים נדירה ואווירה של תום וטוב לב שהעניק לי לחדר ולכל המחלקה.
מאיר לא בא מבית רגיל בו מדרבן האב את בנו ללימודים בבי"ס תיכון, כמו כמעט בכל בית של רוב החבר'ה שהגיעו לקורס קצינים. לכן הופתענו מרמת הידע וההתמצאות, בכל השטחים, אותם הוכיח במהלך הקורס. רק מאוחר יותר התברר שגם בביה"ס האזורי ביפעת היה מאיר תלמיד מצויין- והכל בכוחות עצמו.
התמצאותו בשטח החבלה למשל הפכה אותו לחיוני עד כדי כך שבכל תרגיל בו היו דרושים אמצעי חבלה, לא יתכן היה לבצע אותו כראוי בלי שמאיר יהיה אחראי עליהם ועל הפעלתם התקינה.
אבל לא ידע והתמצאות היו הדברים היפים אצל מאיר אלא דווקא הפשטות וטוהר הלב, שהתבטאו בהשקפות חיים בריאות שלפעמים העמידו בסימן שאלה את כל החינוך המעולה שאני קבלתי בבית ספר מעולה ובתנועת הנוער, והביאו אותי במבוכה. צחוק מתמשך ונטול מעצורים, עליצות ושמחת חיים שהדביקה את כל הסובבים אותו, ומרץ - הרבה מאוד מרץ.
כשבקרתי אצל ההורים השכולים שבועיים לאחר האסון, והאב שאל אותי עם מאיר היה גבור, אמרתי כן בבטחה.לא הייתי בשדה הקרב בו נהרג מאיר אבל אני מרגיש ויודע ולא צריך היה לספר לי שהוא היה גבור. ואני גאה על כל רגע שהכרתי אותו.
מאיר, אני עומד ומרכין ראש בפניך ובפני גבורתך, ואתי כל מחלקת הצוערים.
נזכור אותך תמיד.
אמנון.