המלחמה גבתה מחיר כבד מביה"ס לקצינים. שוב הוכיח הגורל האכזר כי הוא בררן וקוטף את המיטב. ובמחלקה שלנו נקטף מאיר כהן.
מאיר צד את עיני קודם כל בגישתו המקצועית לצבא (ואין כוונתי למשלח יד דווקא כי אם לרמות ביצוע).
הוא היה חבלן וחייל, וכאיש מקצוע הציב לעצמו את ה"מעולה" כרמת ביצוע אישית שממנה אין הוא מוכן לרדת.
כבר ביום הראשון נגש אלי, הציג עצמו כחבלן והציע את עזרתו בשטח זה. נזקקנו לידיעותיו בתרגילים רבים, ונהנינו בכולם. הוא היה מתרכז בבעיה שלפניו בכובד ראש וביסודיות ולא היה מוכן לעשות "בערך". ואכן, הפיצוצים שלו באו "כמו שעון".
תכונה נוספת שבלטה אצל מאיר יותר מאשר אצל צוערים אחרים היא המשמעת. הוא היה דייקן, מסודר וקפדן עם עצמו, וכשהטלת עליו משימה ידעת: זה בסדר!
אך לא זו בלבד. המשמעת של מאיר היתה מסוג מזוקק וגבוה יותר כי היא נבעה באופן ברור מאוד מנכונות פנימית עמוקה, ודריכות לקראת כל משימה, ותהי קשה כאשר תהי. על כן מעולם לא התייחסו חבריו אליו כאל "סבון". ובטוחני כי רבים אף ראו בו דוגמה ומופת אישי.
הוא היה מקובל על חבריו ומפקדיו, ועליצותו הטבעית, וגישתו האופטימית והבוטחת לחיים רק הגבירו פופולאריות זו.
הכרתי את מאיר כצוער במחלקתי, אף שמעתי כיצד התנהג במלחמה. ואני בטוח כי תוך זמן קצר הוא היה מתבלט ביחידתו כקצין ומפקד מצויין, ממש כשם שהתבלט כחייל וצוער.
בעצב עמוק- אך בגאון, נזכור את הצוער מאיר כהן ז"ל. הבטחה שכמעט ונתקיימה.
רס"ן יעקב אבן
מפקד המחלקה