סגן לירז רז טיטו ז"ל

אלבום תמונות

ב-22 בפברואר, בלילה שבין שני לשלישי, יצא כוח של סיירת צנחנים להניח מטענים באזור קלעת ג'בור בלבנון. אזור הררי מאוד, קר, גבוה, סבוך. באותה תקופה היו במקום אפילו שאריות שלג. רב-סרן איתן בלחסן, מפקד הסיירת, פתח את העמדה הראשונה של הכוח. הוא השאיר שם חלק מהחיילים והמשיך הלאה לכיוון עמדה שניה. גם בעמדה הזאת השאיר חלק מן הכוח, והמשיך להתקדם בכיוון מטה, כשהוא הולך בראש. יחד עם איתן הלך סגן לירז טיטו. כנראה שהיו מחבלים מתחת לסלע שלפניו עברו השניים. אלה פתחו באש, בסביבות חצות הלילה, ממנה נהרגו, רב סרן איתן בלחסן וסגן לירז טיטו.
"אנחנו היינו בחיפוי על הכוח של איתן", מספר בועז, מפקד פלוגת הלוחמים ומי שהיה סגנו של איתן במהלך הפעילות בלילה בו נהרג. "ראינו אותם עד לשלב שבו הם נעלמו. כמה דקות אחר-כך שמענו מכת אש רצינית. ככה, פתאום, באמצע הלילה. לקח איזה חצי שניה לקלוט מה קורה, להבין "זאת היתקלות", צעקתי לכולם "נתקלנו לפנים", הורדנו את התיקים הכבדים שהיו עלינו וטיפסנו למעלה,לכיפה ששולטת על האזור. לא יכולנו להבדיל את מי אנחנו רואים, חיילים שלנו או מחבלים. זאת בעצם היתה אחת הבעיות המהותיות של הארוע, לא היה זיהוי לכל אורך הלחימה, מהרגע הראשון ועד הסוף".
בועז: "עוברות לך המון מחשבות בראש ברגע כזה. אתה מרגיש כמה אחריות יש עליך. פתאום אתה מבין שאתה צריך לקבל החלטות בשטח ואין לך הרבה זמן. ציקי, הקשר של סגן דוד גרנית, רץ לכיוון שלנו וצעק לי "בועז, תגיע מהר, יורים עלינו, תגיע מהר". לקחתי כמה לוחמים ורצתי איתם לאזור ההיתקלות, שם ראיתי את דוד. כרענו ברך אחד מול השני והוא אמר לי בשני משפטים כשהוא מצביע בידו: "המחבלים שם, בועז, איתן ולירז נפגעו, כנראה נהרגו".
אחר-כך, דוד חזר למוקד האש. לא מובן לי אפילו מאיפה היו לו הכוחות".
ציקי, לוחם בפלוגת הלוחמים, הקשר של סגן דוד גרנית ז"ל; "אני זוכר שחיברתי את הכוח של בועז. היה בזה משהו מאוד טכני, אני חושב. כל צעד שעשיתי אמרתי לעצמי להיות שקול, לא לתת לפחד להשתלט עלי, לעבוד נכון. הפחד הגיע רק יותר מאוחר, אולי בהפסקת האש הראשונה. אז אתה אומר "מה שנשאר לי זה להגיד ברוך-השם שאני חי ולחזור לארץ", אתה כבר רוצה להסתלק.
בועז: "נוצר מצב שבו יש למעלה כוח שאני מפקד עליו, ולמטה, מתחת, על רחבה של מטר וחצי על מטר וחצי בערך, יש כמה לוחמים שדוד מפקד עליהם עד רגעיו האחרונים. זה היה מצב מחורבן, המחבלים ירו עלינו מטווחים של כלום, ארבעה מטר מתחתינו. החברים שלנו שכבו בינינו לבין המחבלים, כשאנחנו אפילו לא ידענו בוודאות שהם מתים, אז לא ירינו כי פחדנו לפגוע בהם. נלחמנו מול שיחים, וכל הזמן חטפנו".
ירון, לוחם בפלוגת הלוחמים, שהשתתף במבצע: "אני תיכף ידעתי שלירז נהרג. שכבתי ממש לידו, ליד הגופה שלו, אז הבנתי שהוא כנראה לא בחיים. זה היה משונה. אתה מרגיש בן אדם קר שוכב לידך, והוא יקר לך, ואתה מכיר אותו, אבל אתה לא חושב על זה שהוא מת. אתה מסתכל על זה כעל משהו טכני לחלוטין. אתה לא מסוגל לקלוט דבר כזה. לי לקח אולי יומיים עד שהתחלתי להרגיש משהו. כשהייתי בתוך זה, לא הרגשתי כלום. רק חשבתי איך אני יכול לפעול בצורה הכי מדוייקת והכי שקולה".
הקרב נמשך כ-12 דקות. במהלכו נהרג גם סגן דוד גרנית. חמישה לוחמים נפצעו - אחד מהם באורח קשה. "הייתי בטוח שאנחנו נלחמים הרבה יותר זמן, אולי שלושת-רבעי שעה", מתאר סגן בועז. "זה דרש ננני כל-כך הרבה, גם נפשית וגם פיסית, שבסוף הארוע, הרגשתי אפיסת כוחות. הייתי מאוד מותש".
זיו, לוחם בפלוגת הלוחמים שהשתתף במבצע: "אני זוכר שירון צעק לי 'זיו, אחי, בוא נאסוף את הציוד'. זה נשאר לי חרוט מכל הקרב. זאת אומרת, כשאני מנסה לראות משהו חיובי בכל העסק שהיה שם, אז זה שמישהו עוד קרא לי שם אחי וזכר לאסוף ציוד"...
מחבלי החיזבאללה חדלו לירות ואנשי הסיירת עוד נתנו מכת אש אחרונה. אחר-כך החלו בפינוי הפצועים וההרוגים. גופות חבריהם המתים היו מונחות בשטח מצומצם, אליו הובילה ירידה ובה נקיק צר של כחצי מטר ומשני צידיו בולדרים ענקיים. הפצועים פונו אל נקודת איסוף עליה פיקד סגן שוהם, הקש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של הסיירת.
"התחלנו להוציא את האנשים", מתאר סגן בועז. "סחבנו אותם אחד אחד. אפילו אלונקות לא הכנסנו. ראשון הוצאנו את דוד, שהיה הכי קרוב אלינו. הרמתי אותו וחשבתי, 'ככה דוד מת', אבל זה עדיין לא חדר לי לראש.
אחר-כך הוצאנו את לירז. גם הוא כבר היה מת בשלב הזה. לירז לא גדל איתנו בסיירת, אבל באותו רגע נדמה לך שאתה מכיר אותו שנים. אחר-כך אתה גם באמת מכיר אותו, דרך המשפחה שלו, דרך סיפורים. לירז הופך להיות הבן-אדם הכי יקר והכי קרוב לך. נלחמנו באותו קרב והוא נהרג. אני מסתכל ולא רוצה לעכל. לא מרשה לעצמי לעכל את זה. לא רוצה לחשוב על ההרוגים ולא על הפצועים, אני עובד".
סגן שוהם, הקש"א: "זה מנגנון הדחקה כזה. אני הייתי בטוח שבפעם הראשונה שאראה פצוע או הרוג, לא אגיב טוב. פתאום גיליתי שאני נורא רגוע. עברתי מאחד לשני ואמרתי 'הכל בסדר, יהיה בסדר, הכל בסדר, לא לדאוג' אפילו כשאמרו לי שאיתן מת, נשארתי רגוע. אמרתי בסדר, או.קיי., תירגלנו את זה. איתן תמיד מת בתרגילים שעשינו. איתן מת, לירז מת, דוד מת. זה קרה כבר בתרגילים".
בועז: "את איתן חילצנו אחרון. השטח היה כל-כך חשוך וסבוך, שלא ראיתי אותו. כל הארוע היה ברחבה קטנטונת, והוא היה בקצה שלה, רוב הגוף שלו בתוך הסבך, שקוע קצת בתוך מדרגה כזאת.
ניסיתי להוציא אותו, ולא הצלחתי. כל הזמן הקפדתי להזיז את הקוצים, שאיתן לא יישרט. הרגשתי מאוד רחוק ומאוד לבד, מאוד בודד. כל מה שרציתי זה להוציא את איתן ואת החיילים ולהחזיר אותם לארץ. הרגשתי שאם אנחנו לא נדאג לעצמנו, אף אחד לא ידאג לנו. בסוף הגיע עוד לוחם, ויחד הצלחנו להרים אותו. תפסנו אותו בווסט שלו. אחר-כך, הורדתי לו את הווסט, וזהו. אני אפילו חושב שלא הרגשתי משהו באותו רגע כשהבנתי שאיתן נהרג. זה משהו שבן-אדם לא יכול להבין בכזאת סיטואציה. אתה פשוט לא מעכל. האדרנלין בדם שלך ברמה מאוד גבוהה, ומצד שני אתה מנותק, לא קולט".
בשעה 1:51 בלילה נחת המסוק הראשון בשטח וחילץ את הפצועים וההרוגים. בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר, נחת המסוק שחילץ את הלוחמים האחרונים שנשארו בשטח. "אני זוכר שנורא פחדתי שהטייסים יברחו לי לפני שאעמיס את כל האנשים על המסוקים", מספר בועז. "תפסתי את הטייס וצעקתי לו לתוך הקסדה שלא יעזוב, שיחכה לכולם"...
סגן שוהם: "במסוק אתה בעצם מתחיל לחשוב על מה שקרה. אתה אומר לעצמך 'רגע, מי נהרג'? פתאום אתה מבין שאיתן לא יקום כמו בדרך-כלל, בסוף תרגיל וידבר איתך ויגיד... יאללה לעבודה. זהו, זה נגמר. אתה מתחיל לעכל, ואז גם מתחילים רגשות האשם. אתה עושה חשבון-נפש עם עצמך. כן, אתה בודק אם פעלת טוב, ואתה חושב, אולי אם היית עושה משהו אחרת אז התוצאה היתה משתנה. היו תחקירים ואמרו לי שעשיתי עבודה טובה בצורה יוצאת דופן, אבל להרגשות האלה אין בסיס רציונלי וגם אין להן סוף. זה משהו שמתחיל ולא נגמר. זה לא אירוע שחזרנו ממנו עם בקבוקי שמפניה, השארנו שם אנשים".