רב"ט יאיר ארגון ז"ל

י. א. נולד בגיל שנתיים לאם פולניה ולאב עירקי לא פחות. בכפר הקטן שאקטי בקצה הדרומי של צ'מצ'וריה התיכונה. הכפר היה כל כך קטן שלמעשה ניתן לקרוא לו כפ או אפילו כ. עוד בינקותו החל י. לגלות סימני אהבה לשירה והוא אף זכה במקום השני בתחרות "המשורר הקטן עם השפם" שנערכה בבית ספרו וזאת למרות שהיה המשתתף היחיד בתחרות.
בגיל 13 עלה לתורה והיה זה רק בגיל 14 וחצי שהצליח י. לרדת ממנה.
בגיל 18 הוריו שלחו אותו לעיר הגדולה סאמסרה כדי שיוכל ללמוד ספרות צ'כית ואקופונקטורה באוניברסיטה כע"ש ג'ון ו. סמוק.
הפריה מהוריו וכלבו האהוב קונסטנטין הייתה קשה אך הכרחית להתפתחותו המנטלית של י. לאחר כחמש שעות של נסיעה באוטובוס ירד לבסוף י. בנמל העיר, כי הבין שעלה על האוטובוס הלא נכון, מה גם שהאוניברסיטה הייתה ממוקמת מאחורי השדה שהקיף את ביתו. עצוב ושבור החל במסע ייאוש ולפני שנשבר, רגע לפני שטעם מעדן חלב דיאטתי, שמע קול חלש ורב עוצמה שאמר: "עצור, ילד!" היה זה הודי קטן וחסר שיניים אשר המשיך ואמר לו משפט שנחקק בזכרונו של י. והווה את המפתח להגשמתו העצמית: "החיים הם כמו מרק עוף. אם הוא חם מדי, צריך לחכות, ואם לא – אז לא, אגב ראית את השיניים שלי?"... כך אמר הזקן והפך לצנצנת.
על ספינה של עבדים לקפריסין הוא חתר, היוונים שלטו שם, לישראל הוא חזר.
הוא התגייס לצבא היהודי והיה הטבח המוצנח הראשון ועל כך קיבל שני פלאפלים ועמבה.
י. השתחרר מהצבא בעקבות תאונת אימונים קלה שבה קפץ מן המטוס ללא בדיקת הגובה השגרתית שבלעדיה הצנחן מסכן את חייו בצורה פטאלית והרה אסון. על כל זה אמנם יכול היה להתגבר אילולא שכח עוד פרט קטן ושולי – המצנח. הוא החל מחפש את דרכו בעולם האזרחי האכזר. אט אט החלה אהבתו לשירה ופרוזה לשוב אליו והוא חזר לכתוב שירים, פזמונים ומתכונים לעוגות, ובעיקר עוגות שוקולד.
י. השתוקק לפרסם את יצירותיו ולאחר מו"מ ממושך הוא הגיע לחוזה עם הוצאת הספרים הידועה "תן לי ואקרע" שהבטיחה לפרסם את שיריו בתנאי שלא יכתוב עוד שירים. י. לא יכול היה לסרב להצעה מושכת זו ואכן במרוצת השנים לא התפרסמו ספרי השירה הבאים:
"דברים שיש לי באף ולא העזתי להראות" (1976), ספר הביכורים המעניין, "אני בשירותים ואתם לא!" (1982) וספר ההמשך "איפה נייר הטואלט?" (1985) אשר יצרו הדים רבים בכל מדורי הספורט השכונתיים. הספר הפרובוקטיבי "עוגת השוקולד, הנה אני בא" (1989) וגולת הכותרת ביצירותיו "לא שמעתי..." (1992) אשר זיכתה אותו בפרס אלצהיימר חמאה מטר משוכות.
לפניכם לקט השירים האחרון אשר בעקבותיו מתוכנן מחזה בשם אחר, אם תסריט אחר וללא שחקנים. ההנאה מובטחת.
ועכשיו כמה מילים רציניות לסיום: אנו חיים כיום בתקופה אשר בה הדור הצעיר גדל ללא ערכים וחי באנרכיה מושלמת. אנו עדים כל יום להדרדרות מוסרית וערכית שתוצאותיה התמכרויות ותאונות דרכים. על כן אני קורא לכם, דור העתיד, אל תעשנו סמים ותשתו באותו זמן ! רצוי כל פעולה בנפרד, אבל אם אי אפשר, אז לא חשוב.