תפריט נגישות

סא"ל יצחק שוסטי שרון שוסטרמן ז"ל

ממכתביו


24.10.48

לפי כתב היד תוכלי לראות, שאני קצת מבולבל. רק כרגע חזרתי (החזירו אותי); המכונה שלי עלתה על מוקש - ונהייתי לטיס. למזלי בזמן ומחוץ לשריטות אפסיות אני בסדר; מזל ארור, מה? זה כבר מוקש מספר 2 ואני חי וקיים. המכונה התרסקה לחתיכות.
היה לי הכבוד להחליף כמה ברכות שלום עם טור משוריין עיראקי. כרגע אני יכול להגיד, שזה היה לי די מבדח. אנחנו נמצאים בשטח שכותבים עליו: "האויב הפר את ההפוגה והפגיז", ולמעשה הוא מסתער, וברצון גדול לכבוש.
אנשי המצב במשלט (חי"מ בלע"ז) ראו דברים, שהשערות סמרו. קיבלתי הוראה לצאת, ובלי חכמות ארזתי את עצמי ועוד משורינים - ולדרך! נפגשתי עם הטור, העיראקי; הם מנו שמונה משורינים ואני שישה. החלפנו יריות, נסיגות והתקדמות, ולבסוף הוחלט לא להילחם וחזרנו כל אחד למקומו. היה לי רצון רב להיכנס אתם לקרב רציני, בשל המוקש ששמו ובו כמעט והטיסו אותי לכל הרוחות.


8.12.48

ביקרתי אמש בכל החזית, ופרצופי המצרים
מוכרים לי לכל סוגיהם; אותם הפרצופים המלוכלכים, שראיתי בחוצות אלכסנדריה וקהיר.


12.12.48

זה עתה חזרתי מהקו לעשרים וארבע שעות "עורף". חדשות אין, קר כבסיביר, עד כי השיניים נוקשות. את המצרים אנחנו רואים עכשיו רחוק באופק, אחרי המכה שקבלו פה מ"גולני", ולמרות שיש להם הרבה תותחים, הרבה מכונות יריה וכל מיני כלי משחית - הרי נוכח התנגדות נמרצת או לחץ כלשהוא, מרימים הם את זנבותיהם ומשאירים אבק אחריהם.
מיום שעזבתי את הגליל עוד לא התגלחתי, משני טעמים: חוסר זמן ומים; ויש לי כבר זקן לתפארת, רק דוקר.


27.12.48

רק לפני שלוש שעות ירדתי מהמשלטים וישבתי שם, בלי עין הרע, במשך שלושה שבועות בלי הפסק, ולפעמים בלי מנוחה. למזלי, גשום היום ואפילו מקלחת קרה לא אוכל לעשות משום: א. חוסר מים; ב. קור. בכך יהיה זה שלושה שבועות + יום בלי רחיצה והחלפת בגדים. אבל אין להתאונן; הכל למען... החברה אומרים: גולדה מאיר ובן-גוריון.
מצב רוח הבחורים למעלה מכל בקורת וביחוד הגח"ל. היה מקרה והמצרים הפגיזו את המשלט בצורה די רצינית, ומשלא הצליחו, החלו להשתמש בפגזים, שמתפוצצים באויר מעל לעמדות, כך שהרסיסים יחדרו לתוך החפירות. כל גערותי והוראותי, שלא ידחפו את ראשם לאחר כל התפוצצות - לא עזרו; תמיד צצו ראשים לבחון, איפה פגע הפגז, ולהתלוצץ על חשבון המצרי, שבזבז עוד פגז לריק.
כל הלילה מעיפים המצרים רקטות מכל הצבעים להאיר את הסביבה, מחשש של התקרבותנו.
בשיחה שהיתה לי עם האנשים, הביעו כולם את חוסר האונים שמרגיש האדם בזמן ההפגזה, והעובדה, שהאויב יושב במרחק ק"מ ואי-אפשר לעשות לו כלום, מחוץ לחרוק שיניים ולהתפלל לרגע, שבו נחרוג מהעמדות קדימה לעבר עמדותיו ו"נאנפף" אותו קצת.


6.1.49

למרות שהנני עיף, רצוץ וחסר שינה, ועוד כל מיני סיבות של אי-שביעות רצון, הרי מן ההכרח לכתוב לך, משום שבודאי שמעת כבר על הקרב המוצלח של פלוגתי, והרי הדברים בקיצור. פלוגתי תפסה משלט מצרי ולקחנו בשבי ארבעה-עשר שבויים + קצין. בהתקפה נהרג נתן יקשטש ועוד שני בחורים. למוחרת הפגיזו אותי המצרים, השתערו בטנקים פעמים, כל פעם עם שנים-עשר טנקים, וחיל רגלים הסתער בליוית זחלים וזורקי להבות. בקיצור, עשו הכל ולא עזר להם. הרסנו להם אחד-עשר טנקים, שמונה נשארו בשדה ושלושה גררו אתם. הרגנו מהם כמאתיים ופצענו בלי מספר, והעיקר - המשלט נשאר בידי. למותר להגיד, שזו היתה אחת הפעולות המוצלחות ביותר בנגב, והמשלט מסומן כרגע במפה כמשלט "שורטי". אם כי אני יצאתי בריא ושלם, הרי לא הרבה מן הבחורים כמוני. רוח האנשים היתה למופת; אנשי הסתערו על העמדות של המצרים כאריות ובכמה מקרים, כשהנשק לא פעל מסיבת מעצורים, זרקו את נשקם, הוציאו את הכידונים - והסתערו אתם על העמדות. הקצין שתפסנו שבוי עמד המום מול גבורה כזאת. שני ויקרסים (מכונות יריה כבדות) ידו לעברי, ושיתקנו אותם ע"י רימוני יד. זה קל לספר, אבל לא קל לבצע, וכשאני נזכר - עובר רעד בגופי.
בשעת ההפגזה, באומדנה מינימלי, ירו עלינו כשלושת אלפים פגזים. בקיצור, אזני עוד מצלצלות, והנני חצי חרש מההתפוצצויות, וכל רחש שדומה לשריקת פגז מעצבן אותי, ואני מתכופף כלהתגונן.
כשהביאו את הקצין אלי, החל לצעוק באנגלית בראותו אותי: "אני ידיד היהודים! קח אותי אל הקצין שלך!" הוא לא תאר לו, שבחור עם זקן ובלי סימני דרגא על המעיל, עם סכין ביד אחת (התת מקלע לא פעל) ורימון בשניה, עלול להיות לא רק קצין, אלא מפקד פלוגה (וזה לא לפי כללי המשחק, שקצין הוא ג'נטלמן, שהולך לקרב רכוב על ג'יפ ובנעלי קרפ - ודרגתו בולטת).

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה