סא"ל יצחק שוסטי שרון שוסטרמן ז"ל

קרבות ראשונים

מארס 1948.
- "היום אתם נוסעים לטבריה - עתה העיר שקטה - אך בכל רגע עלולים לפרוץ קרבות, אני סמוך ובטוח, שתדעו להשיב מלחמה".
במלים אלה נפרד מאתנו המ"פ לאחר שגמרנו את חודש האימונים שלנו בעין-גב.
בו ביום הגענו, כשלוש כיתות - עשרים ואחד איש - ממגויסי חיפה, למלון "פולוניה" אשר בטבריה. לכל כיתה נקבע מפקד בשטח מעולה, כיתה אחת נשארה במלון המשקיף על הכביש הראשי, ושתי הכיתות הנותרות ירדו לעיר-העתיקה.
טבריה היהודית, ובפרס העיר-העתיקה, לא זכתה עד העת ההיא להזין את עיניה בחיילים עבריים, המופיעים במלוא התלבושת והתחמושת, משום כך כעברנו, ארבעה-עשר אנשי-הגנה מגויסים, ברחוב הגליל וברחוב השלום, קמה כל טבריה על רגליה. אלא קיבלונו ביראת כבוד, והשכנים - בפחד ובמשטמה.
בימים הראשונים לשהותנו בטבריה, היינו "מבסוטים-חלים". אמנם, מצענו היה על מזרונים, בלי מטות וסדינים, ישנו בבגדים, כמות האוכל היתה זעומה, אך עם כל המגרעות הללו, שמחנו בחלקנו. היינו נוסעים לחמי-טבריה, פגשנו ידידים ותיקים בדרכם לצפון, בערבים שרנו בצותא וערכנו מסיבות וריקודים.
כשבאנו לטבריה, עדיין שרר שקט יחסי בעיר. טבריה שימשה צומת-דרכים חיונית ביותר בין הגליל העליון והתחתון, ומשום-כך, כנראה, נקטו מפקדי טבריה בשיטה של "בשובה ונחת".
בינתים הקימו הערבים עמדות מבוצרות כהלכה, כגון עמדת-מנסור החולשת על כל רחוב השלום, ובית-הנג'רה, וכן קיבלו תגבורת כאנשי כנופיות ותחמושת רבה הגיעה אליהם. לעומת זאת קשה היה מצבם של היהודים בעיר העתיקה.
הרובע היהודי בעיר-העתיקה, כלל כמה בתים רעועים על שפת-הים, משני עבריו של רחוב השלום. מכל הבתים הללו, אפשר היה למצוא רק אחר הראוי לשמש כעמדה - ביתו של חכם-רבנו. על גג הבית היו ערוכות שורות של לבנים אשר אפשר היה להפילן במשיכת חבל על ראש כל צר ואויב. כן בנה לו חדר המותקן על ציר, כך שבמקרה שנפרץ קיר אחר, מיד עמד קיר חדש מול התוקף. מתחת לבית היה מקלט לשעת הדחק. אך חוץ ממבצר "רבנו" נמצאו שאר העמדות בחדרי המגורים בלי שום מחסה של שקים ממולאים או אבנים. הלוחמים מנו כ-20 איש; הנשק כלל שני רובים, כעשרה סטנים, "בלילה" אחת, אקדחים מספר, וכמה רימונים. הערבים חלשו על כל הדרכים לעיר העתיקה ומנעו מלהעביר לרובע היהודי אספקה, תגבורת אנשים ותחמושת. הרובע היה מנותק, פרס לקשר איתות עם עין-גב.
אור ל-12 במארס - יום חמישי לפנות בוקר - החל הקרב. בשעה ארבע לערך העירו את הלוחמים במלון "פולוניה".
"קומו! יוצאים לפעולה".
בתחילה אחזה התרגשות את האנשים, כיון שהיתה זו להם פעם ראשונה שיצאו "להלחם", אך עד מהרה הבלינו על פחדם.
ש.ע. יצא בראש חמשה מאנשיו לערוך חיפושים באוטובוסים הערבים. האוטו נעצר. הערבים יצאו והחלו החיפושים. כמעט ואין מוצאים דבר. אלא שהבחינו במשהו חשוד, שהיה בכיסו של אחד, משפנו אליו, שלף אקדח וירה שלוש יריות הפחדה באויר וניסה להמלט. הערבי נורה ונפל מתבוסס. היה זה אחד ממפקדי הנג'דה. כך החל הקרב הראשון על טבריה.
למשמע היריות הראשונות החלה אש רובים ומקלעים להציף את העיר התחתית, ובפרט את העיר העתיקה. הערבים תקפו את העמדות היהודיות.
השעה 05:30. לפתע מעירנו א. בעמדתנו, שמצד שמאל לרחוב השלום, "קומו! התלבשו מהר - יריות".
מיד תפס כל אחד את הסטן שלו, ועלינו על הגג. ז. ואני תפסנו עמדות לצד הכביש והיתר - י.א. וא. - לצד העמדות הערביות שמן העבר השני. מרחוק ראינו קבוצות ערבים תופסות עמדות במלון "טבריה".
והנה לפתע צעקה; "ערבי!" ומיד לאחריה פילחה יריה את האויר ומרחק מטרים מספר מאתנו נשמעה צעקת-אימים. הערבי, כפי הנראה, נפגע קשה. אך הצרה היא שעמדתנו נתגלתה, והאש ניתכה עלינו מכל העברים. הכדורים שרקו בקרבתנו, למדנו להבחין בין כדור השורק מעל הראש, וכדור העובר ליד האוזן. א. כמעט ונתחרש. בינתיים קיבלנו ידיעות מ"עמדות" אחרות: צ. מפקד העיר-העתיקה, יצא בלילה ועדיין לא שב. מעברו השני של רחוב השלום התקדמו הערבים והחלו להמשיך רימונים.
בשעה 08:00 נשתתקו היריות. מכוניות-צבא עברו ברחובות והכריזו על עוצר. אך נעלמו באופק מכוניות-הצבא, והיריות החלו מחדש, ולפתע ידיעה: - שמואל חיון נפצע קשה בבטנו. אמבולנס הגיע רק לאחר ארבע שעות, - אך המועד כבר נתאחר. הבחור רחב-הכתפיים מת בבית-החולים.
זמן מה אחר-כך נשמעו קולות התפוצצות של רימונים, יריות סטנים, רובים ומקלעים, כל הזמן אותה מוסיקה עצמה. ולפתע צועק ד. לעבר עמדתנו:
"הב עזרה - מהירה - שלח שני אנשים!"
שנים נשלחנו. כל אחד לקח שני רימונים, סטן ושלוש מחסניות, ויצאנו לעברו של רחוב השלום. כשחצינו את הרחוב, הומטרה עלינו אש מעמדת-מנסור. אך למזלנו לא נפגענו. באותה שעה הצליחו ל. ושלושה אחרים לטאטא את הערבים משפת-הים על ידי רימונים.
כשהגענו לעמדת ד., לקחנו עמנו ארגז עם כמה רימונים, תפסנו עמדה קיצונית כלפי-דרום וקיבלנו פקודה להשליך רימונים. מצאנו מחסה והשלכנו רימונים לעבר העמדה הערבית שממולנו - המרוחקת כדי 30 מטר. גם מן העמדה היהודית הקרובה אלינו, המטירו אש על הערבים, והללו החלו נסוגים. אך היריות לא פסקו. לעת ערב הגיעו אלינו שתי חובשות, וכן הוראה לחסוך בתחמושת. חדלנו מלירות, אך הצלף הערבי המשיך להטרידנו. לפתע צץ רעיון כיצד לחסלו: לקחתי כובע, הרימותיו על מקל, על מנת למשוך את תשומת ליבו של הצלף ולחשוף אותו. הודות לכך חברי הצליח כנראה לפגוע בצלף, כיון שהלה לא הוסיף עוד להרים ראש. עם רדת הלילה חדלו היריות לגמרי.
קבענו מחדש את הקשר עם חברינו, העמדנו בחור אחד בתצפית, והשאר שכבו על שמיכה אחת והיו שרים עד אור הבוקר. עבר הלילה - יום שישי.
בבוקר של יום ו' הגיענו שליח מיוחד ובשרנו, כי נחתמה שביתת-נשק בין ראשי שתי העדות, אבל אך יצאו אחרוני האזרחים מהעיר-העתיקה, והקרב החל מחדש. עוד ארבעה ימים נמשכו היריות, ביום החמישי לקרבות יצא _____ לרחובות טבריה, ועליו שנים מנכבדי היהודים והערבים, והשקיטו את הרוחות.
כך נחתמה שביתת הנשק האחרונה עם היהודים בטבריה.

שלמה כרמלי