יצחק שרון(שוסטי)
הצועד בשבילי המולדת
יצחק נולד ב- 1923. למד בבית ספר פולני ממלכתי ועברי.
בגיל ארבע עשרה וחצי עלה ארצה.שני ילדים קטנים, הוא הבכור ואני הצעירה, נסענולבד לארץ ישראל, תחנתנו הראשונה בארץ הייתה טבריה,שאליה התקשר מאד באהבה.בעיר זו בנה את ביתו, עליה הגן במלחמת העצמאות, ואליה שאף לחזור כשנשלח, בתוקף תפקידו, למקום אחר.
כשהועבר לבאר שבע כתב לי: "אני מדרים, אבל ליבי בצפון"... אבל לדאבוננו - לא זכה.
פרצה מלחמת העולם השניה - והוא בין המגויסים. מחלוצי המתנדבים בקנאותו לכבוד העם בשרשיותו היהודית, בשנאתו לצורר - ועם החרות האנושית הטבועה בנפשו, עם רגש החובה הטבעי שבו. הוא הבין, כי על כל צעימר למלא חובה זו ולהיות נכון. אתרע מזלו, והוא נפל בשבי הגרמני ונשלח לגרמניה - זו פרשה כאובה ורבת תלאות בפני עצמה, רבת סבל הן כיהודי והן כשבוי...
ב- 1945 השתחרר מהשבי והגיע הביתה. כאן הוא שוב מוכן לכל קריאה ולכל צו.
והנה קרבו פעמי הגאולה ומדינת ישראל בדרך. שוב הרגיש, שהמולדת זקוקה לו, וכי יכול לתת הרבה ממרצו ונסיונו הצבאי. הרי פה יש טעם לקושי ולסכנות, הרי המטרה קדושה. וכאיש הגנה מסור ונאמן, הנשמע לכל צו - הלך...
כן...הלך יצחק וצעד בשבילי המולדת היקרה, לאורכה ולרוחבה; לא איש דברים היה, אלא סגור מטבעו; לא אהב להתבלט במעלליו. אדם רגשני מאד היה,ובכדי לכסות את הסנטימנטליות התעטף במעטה של נוקשות, כביכול, אהב מאד את משפחתו - ולמסירותו לא היה קץ. אף בימים הקשים, כשכבו על ערש דוי בביה"ח בבאר שבע, שאל על ילדיו ובקש לראותם. הרופאים, שטיפלו בו, היו מלאי הערצה וכבוד לדמות האצלה; הם לא פגשו באדם בעל רצון חיים כזה.
כן, יצחק היה סמל, סמל לנאמנות ומסירות, דרש מאחרים, אך דרש יותר מעצמו, ונפל, כרע אח, אב ובעל, ודואב הלב - ואין ניחומים...
אחותך הממאנת הינחם
חסיה לופטין
קרית-ביאליק