אלבום תמונות
הטרנזיסטור הקטן שלי טרטר בניסיון אחרון לקלוט את הגל הקל ומשנכשלנו במשימתנו סגרנו אותו. שקט השתרר לפתע בחדר המחנה של בי"ס. נדמה ורק רעש קוביות השש-בש המתגלגלות על הלוח המיושן וזמזום היתושים הטרדנים נשמע בחדר. שש-בש לשחק - אני לא יודע אבל מאחר ומשהו אחר לעשות לא היה לי באותו זמן והסתכלתי. משנסתיים המשחק קם פרטנר שישב מולי ועזב את החדר. נשארתי אתו לבד.
- אתה רוצה לשחק?
- אני לא יודע, אמרתי.
- אז בוא אני אלמד אותך.
זאת היתה ההכרות הראשונה שלי עם גדעון בסביבות תחילת חודש אוקטובר 1973.
למעשה הוא תמיד היה אומר לי שלמרות הכל לשחק אני לא יודע, אבל כשהייתי מזכיר לו שהוא היה המורה שלי, וכשתלמיד גרוע סימן שגם המורה אינו מהמוצלחים, הוא היה שותק. היינו מחייכים אחד לשני וממשיכים הלאה.
נשארנו הרבה שבתות ביחד והידידות בינינו הפכה לעמוקה יותר ויותר. אני לא יודע עד עכשיו למה וכיצד התיידדנו כל כך, כי בסך הכל האופי של שנינו שונה כמעט לחלוטין, אבל עובדה היא עובדה והיחסים בינינו הלכו והתהדקו.
במשחקי הרמי שחקנו תמיד כשותפים כך שאת הרווחים וההפסדים חלקנו תמיד שווה בשווה אם כי לצערי הפסדים היו תכופים יותר. לפעמים היינו מנסים לרמות. אותי אף פעם לא תפסו ואילו אותו כמעט תמיד.
- אתה יותר מדי כנה. הייתי אומר לו, אתה לא נולדת לשקר.
- בשביל זה אנחנו שותפים הייתה התשובה הנצחית שלו, תוך שהוא מחייך לכל עבר.
תכננו הרבה פעמים לצאת הביתה ולהיפגש בנתניה ביום שישי, אבל כרגיל מרוב תוכניות אף פעם לא יוצא כלום, כך שבאזרחות אף פעם לא נפגשנו.
אני לא יודע למה אבל אהבתי את גדעון. אולי בגלל החיוך הנצחי ששכן על פניו שהשרה תמיד אווירת עליזות בחברתו, או אולי בגלל מרצו העצום שכמעט לא ידע גבול. כשהיינו צריכים לעבוד בנגמש תמיד הוא היה מופיע עד שהוא נהפך לחלק בלתי נפרד כמעט מיחידת הנגמשים שבפלוגה. לנהוג בנגמש הוא ידע, השד יודע מאיפה, ועד היום שבו הוא כמעט הפיל עמוד חשמל, לא היה עובר שבוע מבלי שהוא יסע עם הנגמש כשצריך או כשלא צריך.
הוא היה תוסס ומלא מרץ נעורים, בכל מקום הוא היה וכשהיו עושים קפה באיזה שהוא חדר, גדעון תמיד היה שם גם מבלי שיזמינו אותו. היה לו את החוש להריח איפה יש התקהלות וכעבור כמה דקות הוא היה מופיע.
במלחמה היינו ביחד, קשה לומר שהוא לא פחד בהפגזות כי כולם מפחדים. אבל הוא ידע להסתיר את פחדיו ואפילו בשעות הקשות ביותר גדעון היה ממשיך לחייך וזאת אולי היתה גדולתו במלחמה.
כשנגמרו הקרבות ונחתמה הפסקת האש הוא נתן לי משקפת רוסית שהוא מצא. שאלנו אותו למה הוא לא שומר אותה לעצמו והוא ענה לי תשובה שתשמר תמיד בזכרוני:
"כסף למשקפת לא חסר לי, אם אני רוצה לקנות. מהמלחמה אני לא צריך מזכרות בייחוד לא כאלו, קיבלתי במתנה בריאות וזו המזכרת היפה ביותר שתהיה לי מהמלחמה".
ואז נפרדנו והוא הלך לקורס קצינים.
ב-20 לדצמבר נודע לי שגדעון נהרג. כאמור השתתפתי במלחמה (יחד איתו) ויצא לי לראות לצערי עשרות גויות. פצועים והרוגים. אמרתי לעצמי שמוות לא יוכל עוד אף פעם לפגוע בי. חשבתי שאני מחוסן מאותו כאב שמות ידידים קרובים גורם לו, חשבתי, שאחרי מה שראיתי במלחמה שום דבר לא יוכל עוד לזעזע אותי. לפעמים רציתי לבכות בלילה אך אף פעם לא הצלחתי. חשבתי שיותר לבכות לא אוכל אחרי כל מה שראיתי, חשבתי שהפכתי קשוח דיי בכדי שמוות לא יוכל עוד לפגוע בי. אבל כשאתה הלכת גדעון גרמת לי לעשות הדבר שהרבה שנים לא הצלחתי לעשות:
לבכות. אולי זה לא מראה של גבריות אבל אני בכיתי...
מי ייתן והגעת למקום יפה יותר, טוב יותר וצודק יותר...