- כיוון שזה קרה בהתחלת הקורס - שבועיים יחד לא הספקנו להכירו די. שני דברים עיקריים זכורים לי: בפעם הראשונה אימון כתה - תרגיל אש - חזרנו תוך כדי נשיאת פצועים. עזר כל הזמן. רץ קדימה. למרות שהיה לו מקלע, עזר יותר מכולם.
בסדרת אימון - כרגיל נתקל בחיילים מבוגרים ויתר. הוא הגיב על משהו בצעקה - אחרי זמן בא והביע חרטה על הצעקה.
- גדעון היה בצוות שלי, אחד המקרים: בדרך כלל כשהיינו רצים עודד, עזר. אימון כתה - היה לי ג'ריקן 20 ליטר. לסחוב ג'ריקן 20 ליטר במהירות, בגלל הבדל הגילים - 24- גידי היה בן 19, היה לי קשה והייתי מאחור - הוא בא ודחף אותי: "שמעון אני עם ג'ריקן ואתה רק פה?" ואז התקדמנו להתחלה - זה השאיר בי רושם עצום.
רציתי להוסיף כי בבית הכנסת נתתי לו דרשה, לא יכולתי להשתחרר מזה, הרגשתי חובה!
- עברתי באוהל סיירים בלילה, הוא הסיר את הנעליים והראה לי יבלות, לא רצה לטפל. הוא היה בעל כח סבל שיכול לעמוד במשימות - כאב לי עליו.
- היינו באותו חדר - מיטה מעלי - לכן הכרתיו יותר. הוא התחבב על כולנו, אני זוכר קוריוזים - תוך כדי שינה דיבר וצחקנו. באותה סדרה שזה קרה ישנו יחד איתו באוהל סיירים, יצאנו בערב גשום והקמנו אהל תחת גשם. יש לו יוזמה בלתי רגילה, תוך כדי רגעים האוהל הוקם. הסתדרנו בפנים, היה דואג להביא את מה שחסר. יצאנו לאימונים, מסדרים, אחד מנקה נשק לשני. ביום האחרון פגשתיו שוטף כלים, אני סחבתי הרבה חפצים. שאלתיו "מה נשמע?" "בסדר גמור" ענה! זו היתה הפעם האחרונה שראיתיו...
- עזרה - התרשמות עיקרית - באותו חודש מיטה מולו - ברגע שנכנסנו מיד כשירדנו מהאוטובוסים והתחלנו להרכיב את החגור, אחד הבחורים נתקל בבעיה, כולם הסתבכו - גדעון עזר והרכיב לכולם מהרגע הראשון.
בסדרה - חזרנו ממקום של הצגת אש באורך מרחק קילומטר, יחד, בלילה, עם פצועים. היה עליו ג'ריקן של 20 ליטר, בחור שמנמן, קשה לו לרוץ עם נשימה לא הכי חזקה, ובכל זאת לקח את המקלע מחבר אחד ועוד כמה רובים, כמשקל גופו, ורץ עזר, עודד - גם כובעי פלדה הוא לקח, תמיד לעזור ולעזור. כל הדברים הקטנים - מי יוציא ראשון בבוקר את משחת הנעליים בשביל שהאחרים יצחצחו - או רץ לשקם כשמכינים מסדר ומביא לח'ברה כל מיני דברים לזלילה. תמיד עשה את זה מבלי שנשאל אחד את השני.
הביתה - לפנות ערב התקשר לאחותו הגדולה, סיפר שנורא אוהב אותה, מתגעגע הביתה. אחרי שהיינו שבוע אמר "אני נורא הייתי רוצה להיות בבית עכשיו" הגיע לטלפון והתקשר אפילו לכמה דקות.
ביקשתי ממנו הרבה דברים. אולי ניצלתי אותו יותר מאחרים, אבל יכולתי לסמוך עליו ובגלל זאת עשיתי את זה.
- הכרתיו בסיני, היה יחידי בקורס שהכרתיו מקודם. כל זמן פנוי, ידע שאני יותר ותיק ממנו בצבא, היה בא ושואל איך להתנהג בכל מיני מצבים. היינו מספרים על אנשים שהכרנו, איך התנהגנו במלחמה ואיך הוא היה רוצה לעשות במקרה והיה במקומם. הייתי עוזר לו בעצות, דברים קטנים עד שקרה המקרה. פגשתיו בצהריים עובד במטבח "איך אתה מרגיש?" "בסדר" - נפרדנו ויותר לא ראיתי אותו.
- פעם ראשונה שהכרתי את גדעון כששלחו אותו לקורס קצינים, אהב לצחוק - אהב את החיים! באחד משיעורי הקשר לא היה זמן, היינו דחוסים אפילו מוצאי שבת. באחד ממוצאי השבת בקשנו להשתחרר כי עברנו קורס קשה של אלחוטנים וכל שעה היתה חשובה ובייחוד שעה של חופש - יצאנו החוצה וראיתי תופעה מעניינת - אני שמחתי שהיה לי חופש, הוא היה בנאדם מאושר כל כך - התחיל לקפוץ באוויר, לצחוק ולשמוח - לא הייתי רגיל לזה, נסחפתי בהתלהבות שלו, ובסוף ראיתי זוג מקפץ ליד מגרש המסדרים, צוחקים. רצתי לשקם, אמרתי: "בוא נאכל משהו", נגשנו, שתינו משהו, ראיתי שמשהו מפריע לו: "מה העניינים? "רוצה להתקשר הביתה", "טוב, חכה, נגמור בקבוק. סגריה?" "לא! אני רוצה להתקשר הביתה!" "גדעון אולי בכל זאת?" - אמר לי: "לא, אני שמח, רוצה להתקשר הביתה לראות מה העניינים" . תמיד צחק, אף פעם לא כעס, תמיד חייך.
מפקד אישי: רציתי לציין, סך הכל האנשים האלה הכירו אותו זמן מועט ולכל אחד היה לחץ, וכל אחד התאמץ אישית להצליח תוך כדי מאמצים קשים להצליח במה שהוטל עליו. זאת שהם הצליחו תוך זמן כה קצר למצוא את התכונות היפות האלה, מראה כמה אנשים בפשטות שלהם הם באמת הבולטים. לא אותם האנשים המתבלטים בצעקות אלא התכונות היפות המתגלות אפילו תוך תקופת ההכרות הקצרה. אני חושב שהחברים עמדו יפה על אותם הדברים שאני כמפקד האישי שלו הבחנתי בהם ובמיוחד בתנאים קשים יותר - בסדרות, שיצאנו לשדה. התכונות - נכונות לעמוד בסבל, בשקט, בלי לקטר לעבור - להרגיש את העשייה ועמידה והתמודדות מול קשיים יחד עם זה דווקא, בתנאים קשים לעזור לחברים. הדוגמאות מעידות שמיד התכונות היפות האלה מתבלטות ונתפסות...
- שמר על שלווה ומצב רוח טוב בזמן של לחץ, כשקשה לכולם, תכונה נהדרת, זה עזר לו המון גם לפני כן.
- בזמן שמירה סיפר על העבודה בקיץ במושב נבטים ליד באר-שבע. הדגיש את ההכרות עם עולי קוצין שהתיידד איתם, למרות הכרות קצרה, מראה על התכונות הטובות שלו. יכול זאת רק אדם שהוא חברי ויש לו יחס לאנשים יכול להתיידד כך.
פרחיה: נשא את שם אביו במחתרת. גדל בבית שמעולם לא הטיפו לאהבת מולדת - היה חדור אהבה לארץ, למשפחה, לאדם, לצמח, אפילו רץ בחופשותיו לבקר את העוזרת בילדותו (שאנו מתווכחים עד היום אם היא בת 78 או 82), לא ידע אידיש אבל אץ לבקרה ומצא איתה שפה.
לפני הצבא שלחנו אותו למחנה רוטרי בין לאומי בצפון דניה. היה לא רק הישראלי היחידי, אלא היהודי היחידי. אנו לא דתיים אבל מנהלים בית יהודי. בשיחה הראשונה אמר לי "אמא, יש בעיות, מה לעשות? אוכלים פה חזיר". מעולם לא אמרתי לו "אל תאכל". החברים שכתבו לו בספר הזכרונות רשמו: "איך יכולת לחיות מביצים וירקות 3 שבועות?" היה גאה ביהדות ובישראליות.
חדור אהבה לסביבה וחברים.
חששנו לו במלחמה, חרדנו גם לנפשו - ואחת ההפתעות הגדולות שלנו היתה שהילד הזה, שגדל בחממה הנקראת פרדס-חנה, שבשאלון הצוער, רשם: "חייתי כל ימי בבית, הייתי חבר בתנועת הצופים", יצא מן המלחמה גבר, זקוף, הדור גאווה ואמונה "יהיה טוב!". לא נתן לקטר לא על הצבא ולא על המדינה ועל אף אחד, רק לימד זכות.
אנו ההורים חשבנו בשעתו כי אנו לוחמים להקמת מדינה חופשית, לא העלנו על דעתנו שילדנו יצטרכו להמשיך ללחום.
ראינו בגדעון התגלמות הרבה מחלומותינו - בשבילנו אתם כולכם "גדעונים" ואם ראיתם בו את התכונות, הרי אצטט את מפקדכם "אדם טוב- מבחין בטוב" - הכרתם בו דברים שיש בכם.
מי יתן ונזכה כולנו למדינה שעליה חלמנו.