אלבום תמונות
גיגי,
חשבתי "לקפוץ" לבקר אותך - אך החופשה נסתיימה וחזרת לבסיס.
בפעם השנייה - היית בבסיס
ובפעם השלישית כבר לא היית בבית ולא היית בבסיס, כבר לא היית בחיים.
ההודעה, כסכין חדה, פילחה את האוויר: קרה אסון לגיגי.
העיניים נוצצות, דמעה גולשת על הלחי והשתיקה הכואבת שקשה ממילים, ממלאים את החדר. בחיבור תמיד היינו חזקים אך בחיסור עד היום מתקשים.
כשתינוק נולד, מצטרף אחד למשפחה,
אך משפחה פחות אחד?
עם מסירת ההודעה רצים לאלבומים, לחפש את התמונות האחרונות, במכתבים את השורות האחרונות ובזיכרונות את המילים האחרונות שנאמרו בפגישה האחרונה.
כן גיגי, חזרת מהמלחמה וישבת על הכסא, הכסא שאני יושבת עליו עכשיו, ראשך שמוט, משחק בעצבנות (מאוחר יותר מתברר שזהו הכאב) באצבעות ידיך ומספר קורותיך במלחמה.
גם ברגעים הקשים לא שכחת לטבל את דבריך בהומור, הומור כואב, ציניות - אם אלה היו פני הדברים.
מדבריך מצטיירת דמותך, אופייך, האדם המוכן לעזור לזולת.
מתוך דבריך: "קפאתי מקור כי בשמיכה אחת כיסיתי הרוג ובשניה פצוע".
כשהרגשת כי גלי הכאב והעצב מרחפים באוויר החדר, חייכת מתוך גיחוך, סיפרת בדיחה וחשפת את טור שיניך הצחורות, וכי איך אפשר להישאר אדישים מול חיוך שכזה? ומיד נסחפים לחיוך, מחליפים בדיחות והאווירה בחדר משתנה מעצבנות לשמחה והכל בזכותך.
מעלים זיכרונות מבית הספר, זיכרונות על המורים, מספרים על העב', הטרקטורים, משווים ומתווכחים איזה בי"ס טוב יותר כשכל אחד מגן על כבוד בית ספרו.
הטרקטור, האדמה, העב', האנשים שכל כך אהבת ואהבו אותך נשארו יתומים.
אומרים שהחיים הם רגע שאול מן המוות ושהאדם הושאל ולא ניתן לחיים.
אומרים ואנו יודעים שאנו בני תמותה, אך מאיזה גיל??
גיגי הלכת מאתנו - אך אנו נשארים אתך, עם כאב שלא נגמר, עם בכי שאין לו מילים וחיוך שלא יחלוף לעולם.
נורית.