סגן יואב הרשושנים ז"ל

אלבום תמונות

ב"ה
י"ט בתשרי תשס"ח, 1 באוקטובר 2007

דברי זיכרון על יואב הי"ד
הדברים נכתבו ע"י ליאור סולומון לחוברת ההדרכה ל"יום טבע ומרוץ ניווט" לזכר יואב שעסק בנושא קליטת עלייה.

ההיכרות ביני לבין יואב מתחילה בשנת 1986, בישיבה התיכונית קריית נוער בירושלים. שם הייתה קליטה ראשונית של 22 תלמידים עולים מאתיופיה, וביניהם אנוכי. כמובן זה היה גם המפגש הראשון בין נערים עולים מאתיופיה לנוער ישראלי, שביניהם הבדלי שפה, תרבות, וכמובן שוני בצבע העור. למותר לציין ולומר שהיעדר שפה משותפת ואי היכרות את המנטליות של הזולת היוו מתכון לריב ולהתגוששות במכות בין שתי קבוצות הנוער.
אני ועוד תלמיד אחד למדנו, כל אחד לחוד, בכיתה רגילה, כאשר יתר התלמידים העולים מאתיופיה למדו בכיתת אולפן נפרדת, אך לא היינו בכיתה של יואב.
באחד מהימים ההם יואב ניגש אלי לשיחת היכרות פשוטה, אשר לימים הופכת להיות חברות ראשונית בין נער עולה מאתיופיה לנער ישראלי מאלקנה, ואף חברנו להיות באותו חדר בפנימייה. כאשר באה אימא נורית לבקר את יואב בישיבה בשעת אחר הצהריים, יואב לוקח אותי אל אמא נורית ולאח צפריר, ודומני שאז הייתה גם האחות תמר, ועשה בינינו היכרות. כמובן שתיק מלא עוגיות, שוקולד ומיני ממתקים, שהביאה אימא נורית, מתחלקת באופן שווה - לי וליואב כאחד.
למעשה, מכאן החברות ביני לבין יואב אינה עוד חברות, אלא אחים אנחנו אך עם צבע עור שונה, וכבר יואב מבקש ממני להצטרף אליו לנסיעה אל בית הוריו באלקנה. סירבתי לנסוע מפני שהתביישתי. הרי ציינתי לעיל שאני נער מאתיופיה, ובאתיופיה אין כך הדבר, וקל וחומר בישראל, ועוד בבית של "פרג'יים" (לבנים). אך יואב לא מוכן לקבל את הסברי זה, עד שמשכנע אותי להצטרף אליו בנסיעה באוטובוס שיצאה מירושלים דרך רמאללה ובית-אל לאלקנה.
בשבת זו יואב עשה לי היכרות עם יתר בני המשפחה. אפילו ניסה להסביר בשולחן שבת לבני המשפחה את ייחוסה של משפחת אמי לשושלת של קייסים (רבנים) של בני העדה האתיופית. למחרת, בבוקר שבת, לאחר תפילת שחרית הכיר לי את רבים מחבריו, שהם גם חנכי בני עקיבא. למותר לציין שזו גם השבת הראשונה שלי אצל משפחה ישראלית, ואני נער אתיופי יחיד בישוב כולו, חוויה שמחבלי הקליטה לא נשכחת אצלי עד עצם היום הזה.
בתום שנת הלימודים יואב עזב את ישיבת קריית נוער בירושלים, ועבר ללמוד בתיכון בר אילן ברמת-גן, אך הקשר נשמר ואף התחזק. באותה שנה תנועת בני עקיבא ייחדה את פעילותה למען פתיחת שערי מסך הברזל והעלאתם של יהודי רוסיה, אך ליואב היה חשוב גם נושא העלאתם של יהודי אתיופיה. כאשר הגיעה "שבת ארגון" של בני עקיבא, יואב ביקש שאני אבוא ל"שבת ארגון" באלקנה. כשהגעתי, הוא ביקש ממני שאדבר בפני כל הסניף על יהודי אתיופיה, ועל סירוב של השלטונות לעלייתם ארצה למרות קושי העברית, ועל אף הקושי בלדבר בפני קהל רב. אך דיברתי כרצון יואב.

עם סיום כיתה י"ב בפנימייה הצבאית אור עציון, כהרגלו של יואב בלראות בי כאח וכחבר, הוא הזמין אותי לבוא לטקס הסיום של הפנימייה. כמובן שנסעתי, ושם היינו המשפחה למעט אבא שלו שאז היה בשליחות עסקית במסגרת עבודתו בחברת המחשבים IBM, ובמהלך מסיבת הסיום אבא שלו התקשר מחו"ל ואיחל לו הצלחה. אני זוכר את רגעיי השמחה של יואב לאחר שיחת הטלפון עם אבא.

יואב בשירות צבאי: אחד הרגעים שקשה לי לשכוח עד עצם היום הזה הוא המפגש שלי עם יואב בבסיס הצבאי ביסלמ"כ אשר בירוחם. לאחר סיום קורס קצינים בבה"ד 1, יואב וקצין נוסף שובצו בגדוד חי"ר 906, והשניים הגיעו למפקדת החטיבה כדי להיקלט בגדוד.
אני הייתי חייל בשלישות החטיבה. כשיצאתי מהמשרד אני רואה שם את יואב ממתין בכניסה עם חברו. כמובן שאני ויואב מתנפלים ומתחבקים זה עם זה, והחיילים ובראשם רס"ר השלישות עומדים וצופים בנו. אז ניגשה אלינו אחת הקצינות ומבקשת לדעת מאין ההיכרות ביני לבין יואב, והתשובה הייתה שאנו אחים. המפגש הנוסף עם יואב בצבא היה בחטיבה, בעת שהוא חיכה לשיבוצו חזרה לחטיבת הצנחנים 35 שממנה בא אל קורס הקצינים וביקש לחזור אליה. אז הוא מילא תפקיד בענף חי"ר לתקופה של כחודשים בערך. מאז אני ויואב שוב לא נפגשנו.
כאשר התחתנתי, יואב שירת בדרום הר חברון ולא להגיע לחתונה שלי, משום שהוא לא היה מוכן לעזוב את חייליו בשטח, אך דאג שמשפחתו תגיע ועמה איחולי מזל טוב ובקשת סליחה על כך שלא יכול היה להגיע לחתונה.

על נפילתו של יואב בלבנון נודע לי בזמן שנסעתי מעפרה למרכז הארץ. כמובן שהבשורה הייתה מרה עד מאוד, ונסעתי למשפחה. מאז נפילתו של יואב כבר עברו כ-14 שנים.
לי ולאשתי חירות נולדו שלושה ילדים אשר שמם אבי אל, ניר יואב - אשר קרוי על שם יואב, ואחי נועם,
ואלה הנם הנכדים של הסבים, שילה ונורית הר שושנים ואחיינים של יואב "יעקב" הרשושנים זצ"ל.