בחודש אב תרפ"ט (אוגוסט 1929) הלכה ההסתה הערבית וגברה. מהומות דמים פרצו בירושלים ובשכונות-הספר. בחברון ערכו פורעים ערבים טבח מחריד.
68 איש ואשה וילדים, רובם מאנשי היישוב הישן ותלמידי ישיבות, הומתו באכזריות. בראש הטובחים הלכו השיך טאלב מארקה ונכבדים אחרים והכריזו בשם המופתי "כי הגיע היום להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, וכי חכמי-הדת התירו להם את הנשים והרכוש". הפורעים עברו מבית לבית באין מפריע והרגו ושחטו בלי הבדל זקן ונער, איש ואישה.
בין יהודי חברון היו גילויי גבורה שלאחר יאוש, אשר לא עזרו בהרבה. חלק מהתושבים ניצלו בזכות ידידיהם הערבים. בבית הרב סלונים, שהתגורר מול דירת בנו, נמצאו עשרים איש. בעל הבית הערבי ובנו עמדו בפתח והגנו על היהודים במשך שש שעות עד שבאה משטרה בריטית למקום. רק בשעה 30.10 החל ההמון להתפזר. היהודים הנותרים נאספו כולם בבית המשטרה. כ-500 איש ישבו על רצפת-הקסרקטין המלוכלכת בדם, כשביניהם אלמנות ויתומים אשר איבדו בשעה אחת את כל היקר להם. 59 חללים נאספו (שבעה מהם מתו מפצעיהם לאחר שהועברו לירושלים). אסירים ערבים מן הפורעים הובאו לחפור חמישה קברי-אחים בבית הקברות היהודי. רק חמישה אנשים הורשו להשתתף בלוויה, כשמשמר שוטרים אנגלים מלווה אותם. כשהופיעו היהודים עם גופות הקדושים פרצו הערבי חופרי הקברות בשירה. בן-ישיבה אחד ניגש אל האנגלים ותבע מהם להשתיק את הבריונים. בקשתו נתמלאה. ביום השני הועברו הנשים והילדים לירושלים, וביום השלישי באו מכוניות לקחת את השאר. "שתי שורות צפופות של שוטרים עומדים מפתח המשטרה עד הכביש. אחד-אחד יוצאים היהודים רצוצים ומדוכאים, עוברים בין השורות ונכנסים לתוך המכוניות. ערבים למאות ממלאים את הגגות ואת הגדרות מסביב, ומסתכלים מתוך סקרנות ביהודים האחרונים העוזבים את עיר ההריגה".