קשה להשלים עם מותו של אליהו, קשה ומכאיב.
בחור צעיר, חסון ויפה, עליז ובריא.
אליהו ראה כל ענין, כל בעיה בפשטות. לא אהב לחטט ולנתח ולעתים אף היה לועג לחבר "מתפלסף" ומבטל סבוכים ותסבכות בחברתו המתגבשת.
כלפי חוץ נראה כבחור שטחי, אבל הקרובים אליו ידעו יפה - לב ער פועם בקרבו ונפש רגישה לו.
היה חריף בקביעת עמדה, לא סחור-סחור בקר את דעת הזולת (ואליהו אהב לבקר), כי אם בפשטות ואף באכזריות בטא את האמת שלו.
אבל לא קשה היה לשכנע את אליהו והתנאי לכך - אמונתו במשכנע. כי לא מעטים היו הרגעים הקשים בחייו - מרובות גם האכזבות באנשים הסובבים אותו ולכן לא קל היה לרכוש את ידידותו, אבל אלה, שרכשו ידידות זו לא ישכחו את אליהו לנצח, כי היתה זו ידידות אמת, כנה וחפשית מכל ענין צדדי.
אליהו לא היה מן החניכים הנוחים. הוא ראה כל ענין על פי דרכו ושנא כל מסגרת פורמלית. יחסו למחנכיו לא נקבע על ידי רמתם האינטלקטואלית כי אם ע"י אורח חייהם. אומץ לב ואמת קבעו בעיניו יותר משעור יפה או שיחה מוצלחת. וכשהחניך הפך למחנך שמר בקפדנות על אותה גישה. לא בשיחותיו רכש את לב חניכיו, כי אם באומץ לבו וכנותו.
אליהו לא אהב לדבר על עתידו, הוא חשש שמא ע"י הכשרתו לעתיד, לא ידלה הכל מההווה, ואת דמות ההווה קבע אליהו לעצמו - בעצמו. נוטרות - הכשרה. המלים "ומה הלאה?" היו שנואות עליו, כי חשש לשגרתיות החבויה בדאגה ל"תכלית".
יותר משאהב את הכפר - העריץ את אנשי הכפר, הכובשים והנאבקים. לא הטרקטור ענין אותו כי אם הטרקטוריסט. כתלמיד במחנה עבודה לא התענין במיוחד בבעיות המשק בו בלה מספר שבועות, אבל ידע להתידד עם אנשי המשק - ומאלה למד הרבה.
כזה היה גם יחסו לנוטרות, לגרעין.
טבעי היה, טבעי מאוד שאליהו היה בין אלה שיצאו לשרון. ואין לי ספק שלא חשב על זה שכך יפסקו חייו. הוא רצה לחיות - ואומץ לבו היה מושתת על רצון חיים זה.
ולכן דואב הלב על בחור יקר שאיננו עוד אתנו.
האבדה איננה רק בשרותו לאומה, האבדה גם בזה שהופסק-נותק גם תהליך חיים עצמאיים, מקוריים של בחור צעיר בישראל.
יוסף בורשטיין
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו, טבת תש"ו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח