אלבום תמונות
ערב, חזרתי מהעיר מפעולה. לקחתי את המפתח במקום אשר היה מיועד ליאיר, בבואו מלוד לבקר בבית, כי קרה ולפעמים, כאשר בא הביתה, לא מצא את אמו, לאו דוקא מתוך זה שהייתי כל כך עסוקה בעניני צבור. מאז החגים לא מצאתי לי מנוחה, לבי אמר לי רעות. ידוע ידעתי, כי אין לומר דבר נגד התגייסותו, כי לא ישמע לי. הוא אמר לי בשעה שהתגייס: "אמא, למה ילדת אותי, כזה בעל מצפון; מישהו הרי צריך להתגייס ומדוע לא אני?" הבינותי כי דברי לא יועילו, וכך רמיתי את עצמי, כי הגורל יתן לי אותו במתנה בעד השנים הקשות שנפלו בחלקי על מנת לגדלו ולחנכו.
אותו ערב פתחתי את החדר. חפשתי אם אין סימנים שיאירקה ביקר - ראשית, אם אין פתק על השולחן, שנית, אם האקורדיון אינו פתוח וכד'.
השעה שמונה בערב.
מישהו דופק בדלת ויאירקה נכנס.
- מה זה, בשעה כל כך מאוחרת?
- כן, אמא, לשעה אחת. הייתי פה פעמיים ולא מצאתיך. לא היה לי זמן לגשת. אמנם פעם אחת היה לי יותר זמן ונגשתי לגבעת השלשה, ושוב נכנסתי אליך, חכיתי לך שעתיים ולא באת. פעם שניה היתה לי רק מחצית השעה. אכלתי, נגנתי קצת והשארתי לך פתק, כי בקרוב אבוא. והנה באתי. נו, אמא'לי, מה הענינים, איך העבודה, מצב הרוח, הבריאות? אמא, את יודעת, באו לשחרר אותי, שאשוב להיות חבר בקבוץ, אולם הגדוד סרב. אך אל תדאגי, אמא'לי, עוד ימים מספר ואשוב הביתה. לגבעה, גם החברה שלי תבוא, וגם את, משפחה שלמה.
הוא מנגן ואני מסרקת את שערותיו. זו הפעם האחרונה בימי חיי על ידו. הוא מסתכל בתמונות ב"דבר השבוע" ומנגן את השיר האהוב עליו והאהוב גם עלי.
יאיר היה גבוה מאוד. לקהתי כסא, עליתי וחבקתיו בכוח, בפעם האחרונה.
ושוב התחלתי: "יאיר'לה. אני רוצה לבקשך משהו. הבט, שתי מטות לנו, כל כך נוחות, לונה לילה אחד בבית, אני אכסה אותך יפה ובבוקר השכם, כאשר אני קמה, תסע גם אתה. אני מרגישה את עצמי רע מאוד. עזור לי".
- "לא, אמא'לי, איני יכול. מצפוני אינו מרשה לי. תארי לעצמך, כאשר איני בא, איש אינו יוצא לעבודה, וזו אחריות".
הוא הלך. אני הרגשתי את עצמי רע ולא הלכתי ללותו לדרכו, לדרכו האחרונה, ממנה לא חזר לעולם הביתה.
שני קרבנות לנו: יאיר וגם אמו, אשר השאירה בלב שבור ורצוץ, אמא אומללה מאוד. אך לא נתן לאויב לראות בנו נקמה. בידים וברצון עז נמשיך לבנות את הארץ, ככל אשר יכול כל אחד מאתנו.
רבות דיבר יאיר על ביתו היקר בגבעת השלשה, רבות יכול היה לתת לילדים, לחבריו הצעירים, אך הגורל לא רצה בכך. חברים יקרים, נזכור אותו לעולם ונמשיך בדרכו-דרכנו. יחד אתכם אלך תמיד אני, אמו.
אסיים: מה גדול אסוני ומה רבה אבדתי. אך כה גדול הוא רצוני להגשים את שאיפותיו וללכת בדרכו.
אמא
מתוך "יאיר" - חוברת לזכרו, בהוצאת גבעת השלושה, טבת תש"י
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.