טוראי בנימין קפלן ז"ל

אלבום תמונות

במקביל לארגון הגדודים והעברת חלק מהם לפיקוד חטיבות צה"ל, המשיכו כוחות האצ"ל בהחזקת קווי חזית במקומות שבהם לחמו קודם במסגרתם הנפרדת, כגון יהודיה, הרי-אפרים ועוד. הפעילות הצבאית באותן חזיתות נעשתה על-פי קווי ההסדר האופרטיבי עם ארגון ה"הגנה" מיום 27 באפריל (י"ח ניסן) ו"הסדר זה נמשך גם כאשר אנשי האצ"ל כבר הצטרפו ל"הגנה".
במסגרתו של ההסדר הוסיף האצ"ל להוציא את יחידותיו לפעולות צבאיות כשהן מתואמות עם פיקוד ה"הגנה" וחלקן גם בשיתוף עם חטיבות בשדה המערכה או בכפוף להן, ואולם "אלה היו סידורים ארעיים, שלא במסגרת ארגונית של הצבא.
במחצית מאי קיבל האצ"ל על עצמו את המשימה לתקוף את רמלה כדי למשוך לפי בקשת מפקדת ה'הגנה' כוחות אויב מחזית לטרון. חוליות הרגמים הפגיזו את העיר הערבית במרגמות "3, יחידות אחרות תקפו מוצבים של "הלגיון הערבי" המגן עליה וגם נכבשו קטעים במבואות העיר. ואולם לא היו לאצ"ל", כוחות ומשאבים מספיקים בכדי לקחת את העיר לבד, ובעיקר המחסור בנשק ובתחמושת היה חמור.
התקיפות החלו ב-16 במאי (ז' אייר) ונמשכו עד ל-11 ביוני (ד' סיוון), תחילתה של ההפוגה הראשונה בקרבות. מוצבים ועמדות עברו מיד ליד. ההתקפה בכללה נכשלה למרות גבורתם של האנשים שלמעלה מ-50 מהם נפלו בשערי העיר, והעזרה שקיבלו מחטיבת "גבעתי". עזרה זו נסתכמה בכך ש"בלילות 21/22 (י"ד-ט"ו) ו-24/25 (י"ז-י"ח) נערכו פעולות פשיטה על-ידי גדוד 4 של 'גבעתי' לעבר רמלה מתוך מטרה לסייע לכוחות אצ"ל.
האצ"ל קיבל אמנם הבטחה מאת יגאל ידין לתגבורת 200 חיילים עם רובים מחטיבת "גבעתי" כדי לחפות עליהם מצד כביש ירושלים ובעניין זה באו מרידור ופאגלין אל מפקד החטיבה בחצור, אבל כשראו את התחייבויותיו של גבעתי בדרום הבינו שאפילו ללילה אחד לא יקבלו את האנשים. כוחות האצ"ל שסבלו בהתקפות ובהתקפות-הנגד בחזית רמלה 52 אבדות - ביניהן מפקדים שבעי-קרבות כבנימין קפלן ("סמל יהודה"), יהודה למפרט ("סמל א' אבירן") וישראל ("סמל צבי") - ועשרות רבות של פצועים, התמידו במשימתם עד ליום ההפוגה, אבל ללא הצלחה.
על אחד הניסיונות לפרוץ את קווי ההגנה של "הלגיון הערבי" במבואות רמלה מספר נתן רייצס-בז ארצי ("עמי"), מפקד גונדה בכוח-המשימה: "הדבר היה באחד מלילות יוני (יום או יומיים לפני פרוץ ההפוגה). נקראנו, כמה מפקדים, לחדר המפקדה במחנה באר-יעקב.
ירחמיאל (סגל) הסביר במקום את מטרת התכנסותנו והודיע לנו שכוחות של ה'הגנה' יתפסו את קו החזית ברמלה: ביה"ס לקצינים (המשטרה) - מפקדת חסן סלאמה, משם דרומה עד לטרנספורמטור והלאה דרך חורשות זיתים, עוד כמה מאות מטרים. ואילו פלוגות של הימעמד' ינסו לפרוץ את קו ההגנה של הלגיון במבואות רמלה, מצד מערב לעיר. ביצוע המשימה הוטל על פלוגות 10, 14 ועתודה מפלוגה 7.
עלי הוטל לשמש כמפקד מחלקת-חוד בפלוגה 10 (כלומר מחלקה פורצת, או נכנסת ראשונה בקרב עם האויב). יצאנו אותו לילה, הפלוגה 10 כולה, במבנה מכונס לעבר הטרנספורמטור". ...לאחר מספר שעות של התקדמות זהירה ביותר בשטח, תוך רצון לשמור על יתרון ההפתעה, הגענו סמוך מאוד לעמדות הלגיון, שנתמשכו מסביבות משטרת רמלה בצפון בקו רצוף דרומה דרך מגדל 'חמש הלירות' עד לפילבוקס שניצב על אם-הדרך בהצטלבות הכבישים רמלה-בילו, רמלה-נען.
במרחק של כמה עשרות מטרים מעתודות הלגיון נתגלינו על-ידי האויב שפתח עלינו באש. נתגלינו בעיקר בגלל נביחת כלבים." אנשי המחלקה השיבו אש וגם נזרקו רימונים לתוך עמדות הערבים. בחילופי היריות נפצעו חמישה, ביניהם מפקד המחלקה, סגנו אליהו עטיה, ומפקד-כיתה "פנחס". "במצב הקיים," זכור לבן-ארצי "לא ראיתי אפשרות להמשיך בהסתערות ונתתי לאנשי הוראה לחזור אל כיתת הרתק, אף שהיינו כבר קרובים בערך 13-10 מטרים מעמדות הערבים. חזרנו לעמדות הרתק והיה בדעתי להטריד משם באש את הערבים עד שאקבל הוראות חדשות.
לא עברו מספר דקות וניתנה לי הוראה בדרך האלחוט להתחיל לסגת... הנסיגה הייתה קשה מאוד, ובחלקה הראשון הצטרכתי לעצור מדי פעם את המחלקה כדי להבטיח שאיש אינו נעדר. עלי לציין כאן, שמ"כ "פנחס" (עזרא מזרחי) וסגני סמל המחלקה אליהו עטיה היו פצועים קשה באופן יחסי ונטו להישאר בשטח, נתונים לגורלם.
בלית ברירה העמסתי על שכמי את פנחס - הוא היה פצוע מכדור בחזהו ולכלך את כל גבי בדם --ועל זהבי הטלתי להבטיח את הנסיגה של כל היתר וביניהם גם עטיה שידו הימנית הייתה מרוסקת אך יכול היה בכל זאת להלך על רגליו. לאחר כברת דרך מסוימת נתקלנו באנשי מחלקה מגדוד 14 שהיו בשטח. אחד מהם חבש את פני הזבים דם. המשכנו לסגת בצוותא. כעבור כברת-דרך נוספת נפגשנו משמאל לדרך נסיגתנו עם משוריין שקלט לתוכו את הפצועים".