אלבום תמונות
כך היו הדברים מתוכננים כראוי, ערוכים וסדורים. אלא שבמציאות הכל השתבש...
השיבוש הראשון היה - הגשם. גשם על אדמת הלס הבוצית שהקשה על ההליכה והוציא מכלל פעולה חלק גדול מכלי הנשק שהיו ברשותנו.
הגשם והבוץ גם גרמו לכך שהסיירים שהובילו את גדודנו לנקודת ההערכות - נשתבשה והתארכה דרכם. הגענו להערכות באיחור של כחצי שעה ובדרך כבר שמענו את מטח היריות מכוון "משלט-הגשר": כוחותינו שם החלו בפעולה בדיוק בזמן המתוכנן, עוד טרם הגענו אנו לנקודת ההערכות. גורם הפתעה נמוג. במהרה למדנו כי המצב הרבה יותר גרוע - מחלקת החסימה נכשלה כליל במשימתה. הגיעו אלינו חיילים ממחלקה זו במנוסה מבוהלת וספרו על מטחי אש כבדים שנפתחו עליהם, על חללים רבים שנפלו מתוכם ועל כך שהמחלקה נסוגה בבהלה. ענין החסימה נמוג איפוא אף הוא.
למרבה ההפתעה הגיח לפתע מן האפלה סגן מפקד הגדוד שלנו - רס"ן אלי אבני ז"ל. מסתבר כי הוא הסתובב בשטח לבדו, עקב והבין את מצב העניינים. אלי אסף אותנו - את שלושת מפקדי הפלוגות של כח המשימה העיקרי - להתייעצות, וזו הייתה פגישת המפקדים עליה אני מספר כאן.
דבריו של אלי אבני היו ברורים: "הענינים השתבשו, הקרב הוא חסר סיכויים - קחו את הפלוגות שלכם וחזרו לבסיס...". השתתף בפגישה גם מפקד הגדוד - סגן אלוף רוברט לוי ז"ל, אם כי הוא לא השתתף באופן פיזי, אלא באמצעות מכשירי הקשר שחיברו אותנו אל המפקד הבכיר. הסברנו למג"ד את המצב בשטח, ספרנו על ההוראה שקבלנו זה עתה מסגנו - והמתנו להוראותיו. בשלושת מכשירי הקשר הפלוגתיים נשמעה ההוראה החד משמעית:
"המשיכו לפי התכנית המקורית!"
מבוכתנו הגיעה לשיאה. בקשנו מסגן מפקד הגדוד שישאיר אותנו לבדנו כי עלינו להחליט למי משני המפקדים נציית, למפקד הגדוד או לסגנו? אמנם הסגן נמצא איתנו, יש לו נסיון קרבי עשיר והערכת-המצב שלו הגיונית ומקובלת עלינו. אולם תפקידו בנדוד - כך זה היה באותם ימים - הוא תפקיד מינהלי גרידא ואינו מעורב בהיררכיה הפיקודית-מבצעית. מאידך - מפקד הגדוד רואה את הדברים באופקים הרבה יותר רחבים ואל נשכח כי הפעולה שלנו היא רק חלק ממבצע גדול ורב מימדים של צה"ל (כאמור לעיל - חלק מ"מבצע עין"). כמו כן, השתתפנו כבר בפעולות רבות שהענינים גם שם השתבשו בצורה חמורה ונראו כחסרות סיכויי הצלחה - ובכל זאת המשכנו וניצחנו. והרי כל המלחמה כולה נראתה כביכול כחסרת סיכויים - ובכל זאת הגענו למה שהגענו.
אלה ואחרים היו השיקולים שלנו באותה פגישה רבת מבוכה, שהתקיימה בחשאי, במרחק של כחמש מאות מטר מקווי האויב. ואז דבר בן-ציון בהירי ז"ל, מפקדה של פלוגה ג' (הפלוגה הדתית). דבריו היו קצרים וברורים: "אנחנו" - כך אמר - "קודם כל חיילים. אנחנו ממלאים פקודות ועלינו למלא את פקודותיו של הדרג המבצעי - של המג"ד".
הבינונו שבן-ציון ז"ל צדק. אחרי הכל, אם לא ננהג כך, אם לא יצייתו המפקדים הזוטרים למפקד הבכיר - תהיה זו התמוטטות המשמעת של צה"ל. בכל זאת פתחנו שוב את מכשירי הקשר והסברנו שוב למג"ד את המצב שנתהווה בשטח. אבל ההוראה חזרה שוב ובבהירות רבה: "המשיכו לפי התכנית המקורית!" סגרנו את מכשירי הקשר, חזרנו כל אחד לפלוגתו, ערכנו את האנשים, - והפעולה החלה.
ושאר הקורות באותה יממה קשה ומרה - הרי הם כתובים בספרי ההיסטוריה של מלחמת העצמאות המפוארת.