תפריט נגישות

רב"ט יצחק פוחס ז"ל

שיירת העשרה

אודות


שיירת העשרה - כ"ח כסלו תש"ח
חנוכה - חג הגבורה, חג האורים. חנוכה - סמל נצחון המעטים את הרבים, מאבק על קדשי ישראל, שחרור המקדש וטיהורו. בחנוכה - עמוסת הסמלים הלאומיים היהודיים, החל המערכה על גוש עציון. ההתקפה על השיירה הראשונה, בה נרצחו מניין חברים-מגינים, היתה מעשה רצח מבשר רעות. תקוות וחלומות שקיננו בלבבות, נקטעו בחטף, נגדעו באחת בהנף החרב.

הובהר מעבר לכל ספק שיש לשלם מחיר כבד על רצון לתקוע יתד בלב אזור ערבי עויין. הניתוק היה לעובדה. בבית הקברות ניכרו קברים ראשונים. יתומים ראשונים, אלמנות ראשונות הילכו בשבילי ההר - ואין זו אלא ראשית, והעתיד - מי ישורנו ?
איומה היתה המכה הראשונה, קורבן הדמים כבד מנשוא. בדומיה עצורה נשאו החברים את יגונם הצורב, והמשיכו לשאת בעול הכבד שהכתיפו על שכמם. עוצמה רבה בנפש האדם, בזכותה התגבר ונשא עיניו לעתיד, לקראת המבחנים הצפויים.יום כ"ח כסלו, היה יום עבודה רגיל בכפר עציון. נסתיימו העבודות הדחופות בגידור המחנה וביצורו. כרגיל, חיכו לשיירה הצריכה לבוא מירושלים. השומר שעמד בתצפית שמע הדי יריות עמומים וראה להבות בוקעות מרחוק. חששו לגורל השיירה.
כמהלומה ירדה הידיעה כי השיירה הותקפה בדרך מירושלים לגוש. ברדת הלילה נתקבלה ידיעה על עשרת החללים שנפלו בשיירה.
בשיירה היו ארבע מכוניות משא, שהובילו אספקה ומים לגוש. נסעו בה עשרים ושישה איש, מהם שמונה נוטרים. בק"מ החמש עשרה בין ירושלים לחברון, נפתחה על השיירה אש אוטומטית ממקלע. השעה היתה 3.30 אחר הצהריים. הצרור הראשון פגע בנהג המכונית הראשונה, זו נעצרה וחסמה את הדרך בפני שאר המכוניות. הנוסעים קפצו מתוך המכונית, הפצועים שכבו בתעלה והאחרים השיבו באש. האש גברה והלכה, ומספר הלוחמים פחת.
נהג קבוצת רבדים נצטווה לחזור למשטרת בית לחם ולהזעיק עזרה. הוא חזר ואתו מספר נוסעים פצועים. הקרב נמשך. העזרה הבריטית בוששה לבוא. שלושה אנשים נשארו בחיים והמשיכו לירות. נותרו להם חמישה עשר כדורים בלבד.
המוני ערבים ירדו מן הרכסים לפי פקודת "אינזיל", כשהם מולהבים בזעקות "ג'האד". הם פשטו על החללים. דקרו, שחטו, חלצו את נעליהם והפשיטו את בגדיהם. שדדו מכל הבא ליד והציתו את המכוניות.


"...עם ערביים פתחנו את הפסנתר כדי לחזור על שירי החנוכה לקראת המסיבה שעמדה להתקיים. רק נגעו ידיה של המנגנת במנענעים נתאספה חבורה גדולה באולם. נשכח ה"משהו" שעמד להתרחש, הצלילים היו מרגיעים ומעודדים. בנאי העמדות מתקיני המוקשים, שומרים שקמו משנתם נכונים לצאת עם חשיכה לתצפיות ואנשים שחיכו בבגדי העבודה לצאת לשמירה התורנית הקשיבו לקול הנגינה. בחוץ סובבו ליד הגדר אימהות וילדים ופניהם לכביש...
בחדר האוכל עמדו השולחנות ערוכים ודלתותיו היו פרוצות לרווחה, כל מי שחמק דרכו זרק מבט לצלחות והבין "השיירה טרם הגיעה - אין לאכול".
...בינתיים התחיל הרדיו למנות את ההרוגים... המהלומה היתה אכזרית ובלתי צפויה. באופן אינסטנקטיבי רץ כל אחד לחדר האוכל התיישב על ספסל ונדם. זה היה מקום ההתייחדות הציבורית בשמחות ובאבל. את הרגשות המסעירים ביותר חלקנו בו בצוותא... מאה אנשים ישבו דומם באבל.
זה מחיר השמחה והגיל. בעד השביב הקטן שהאיר לנו מרחוק, רק ימים מספר, כובו עשר נשמות זכות. דמעה נגרה מן העין, השפתיים רטטו מכאב, מבט תוהה נשלח לתוהו: "זה המחיר...".
"בעד הרצון העז לשבות בבית עלה להם ככה..." נאנחה איזו דמות שחוחה, שראשה הגיע עד לברכים...
...בחדר קט, קיטון של נזירים, ישבו שתיים שלוש חברות ליד עששית כהה וצילן רקד על הקיר, ואחת עטופה במטפחת שחורה התנדנה כבתפילה וראשה זע לצדדים: לא... כטוענת מול שמים וארץ שעוול כזה לא יתכן. הומרים ראו את צל האשה הטוען, דרכו על בהונם וחצו את החדר כמקום קדוש בשעת תפילה.
מאותו לילה ידענו כי נעמוד במבחן, אם כוחות כאלה טמונים בתוכנו. אם רצח עשרה אנשים אפשר לשאת בשקט ובתבונה, נוכל לאוייב בבאות. את הנוחם והבטחון שאבנו מדמותן האצילה של האלמנות שהכתיפו עול ולא נתנו למכה לשבור את רוחן...


הגופות הוכנסו לבית התרבות והונחו על הרצפה הנקייה, השבתית. נרות הוצבו למראשותיהם ומניין אנשים אמרו פרקי תהילים. הבריטים האיצו שהקבורה תיעשה מהר. הם בושו להסתכל בפנינו. בשיירה (בה הובאו הגופות) באו קצת אנשים כתגבורת. דני מס שניצל מההתקפה. וכן הובאו השקים הראשונים לביצורים ותיל לגדר.
עמדנו סביבם ורגליהם הנעולות נעלי עבודה, סיפרו לנו את כל מה ששקע אי שם בזכרון: כך וכך גבולות חצינו, מדבריות עברנו. התגלגלנו במחנות ההשמדה וימים רבים הלכנו אחרי המחרישה. נעלים בלות, משופשפות ומטולאות. נעלי חלוצים שזכו ללוות את בעליהם לשדה הקרב, המקנה כבוד לנצח ונותרו אתם בדרכם האחרונה לחיק האדמה, האם. יותר מכל הכאיבו הרגליים היחפות שהפורעים חלצו מהם את הנעליים כדי לבזותם".

שאול רז


מיומן כפר עציון
כ"ט כסלו
אבל ובכי נשמע במחנה. שניים מילדי הקבוצה נתייתמו מאבותיהם. יתומים ראשונים בכפר עציון. קבוצת חברים פנתה לחצוב קבר גדול בסלע...

החופרים התאמצו לסיים את המלאכה. לפנות ערב הבאנו את החללים לקבורה. ליד הקבר הספידם חיים במילים מזעזעות: "אתה שלום, שכל חייך קודש היו לתנועה ולעם, למה נרצחת ככה?! ואתה שמואל עודדת אותנו, שקט חברים, אל תתנו להם להתקרב, אני כל לא יכול...! ואתה משה באת מהאוטו שלך לעזור לנו ונפלת... ואתה שלמה שנפלת ראשון... ומנחם... ובשל מה זכיתי אני לחזור חי?...".
עם ערוב היום הספקנו לכסות את הקבר. מיהרנו להתרחץ כדי לקבל את פני השבת - שבת חנוכה. בקבלת שבת, נקבע גבול בין עסקי "בית החיים" לבין חיי היום יום. הדלקת נרות שבת וחנוכה הקלה במקצת על הרגשת הדיכאון.
בעת תפילת "קבלת שבת", הורגשה רוח אבילות. קולו של החבר שקידש על היין היה עצור מאד. רק מחצית האנשים הסבו לסעודה. האחרים שמרו בעמדות.

מוצאי שבת, אור לא' טבת
מועצת הקבוצה התכנסה לשם תכנון דרכי פעולתנו לעתיד. הנחנו שאין לראות באסון מקרה בודד, אלא התחלה של מצור חמור על הגוש. בהתאם לכך נקבע: "עלינו לראות את עצמנו כחיילים בחזית. יש לדחות הבדלי דעות וגישות הרגילים במערכת חיינו ולקבל עלינו, בלב אחד, את כל המסקנות הנובעות מן המצב. עלינו לגייס את כל כוחותינו לביצור ולהתגוננות גם על חשבון עניינים חשובים אחרים. עלינו לארגן את חיינו האזרחיים והרוחניים על בסיס שיאפשר לנו להתגבר על ההשפעה ההרסנית של הניתוק.
במאמץ צבאי שידרש מאיתנו, יהיה ערך רב לפעולה תרבותית קבועה ומגוונת אשר תשמור מפני ניוון. עלינו לתת דעתנו לאפשרות של פינוי האימהות והילדים".

ד' טבת
בעלון "ידיעות היום" אשר התחיל להופיע בקבוצה, נרשמו דברי עידוד אלה: "ותצא אש מלפני ה', ותאכל אותם, וימותו לפני ה'" (נדב ואביהוא). "ויאמר משה אל אהרן: הוא אשר דבר ה' לאמור: בקרבי אקדש..." (ויקרא י.). "היכן דיבר ? ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, אל תקרא בכבודי, אלא במכובדי". (רש"י שם).

"ויאמר משה אל אהרן: אל תתאבל, ואל תבכה, ואל תחדל מן העבודה - כי הדבר אשר אני אומר לך הוא אשר דבר ה' - בקרובי אקדש". (רשב"ם שם).
לפי צו זה - "אל תבכה ואל תחדל מן העבודה", התחלנו להחזיר את חיינו ועבודתנו למסלול הרגיל.
שוב התחילו לשוחח ליד שולחנות האוכל, שוב הופיעה לפרקים נהרת חיוך על הפנים ובחלל נשמע הד של צחוק.


(גוש עציון - חמישים שנות מאבק ויצירה

יוחנן בן יעקב)

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה