עמנואל פוגל ז"ל

אלבום תמונות

בתחילת שנות ה-40 הקימו הבריטים על ההר האסטרטגי מחנה ובו מתקן מכ"מ. בראשית מלחמת העצמאות איבטחה את המתקן יחידה של הלגיון הערבי במסגרת הצבא הבריטי. ב-24 באפריל 1948 במהלך במצע "יבוסי", ביצע הגדוד ה-4 של הפלמ"ח התקפה על נבי-סמואל. ההתקפה נכשלה, והתוקפים סבלו אבידות כבדות. המג"ד יוספל'ה טבנקין החליט להפעיל את פלוגת המשוריינים של הגדוד לעזרת הנסוגים בציר מעלה-החמישה-הראדאר-בידו. שני משוריינים נבלמו במחסומי אבנים למרגלות הראדאר והותקפו בידי ערבים מקומיים. שני משוריינים אחרים, שניסו לחלצם, וכן כיתת מק"ב שתפסה עמדה על ח'רבת ניג'אם ("ראדאר 3") הותקפו אף הם. חלק מהאנשים נסוגו. הופעלה מחלקת תגבורת של רובאים, שעלתה לעבר הראדאר במבנה מכונס. בשלב זה התערב בקרב הכוח הבריטי שבמחנה ופתח באש ממקלעים כבדים על אנשי התגבורת וכיתת המק"ב וגרם להם אבידות כבדות.
הפעולה הסתיימה בכישלון חמור והגדוד ה-4 הוכה מכה קשה: 38 מחייליו נהרגו (15 בגזרת הראדאר והשאר בנבי-סמואל-בית-אכסא) וכ-40 נפצעו.
בליל 13-12 ו במאי תקפה פלוגה מהגדוד ה-4 את מחנה הראדאר. בשעות היום נתפסו משלטים בקרבתו ובשעות הלילה נתפסה ח'רבת ניג'אם. בלילה הופעלה מחלקת המשוריינים ובראשה שריונית נושאת תותח שהיתה הנשק "הכבד" ביותר בגזרת ירושלים. לאחר ירי של כמה פגזים, בוצעה פריצה של מחלקת חי"ר. אחד הלגיונרים נהרג והשאר נסוגו. מייד לאחר השלמת הכיבוש החליף כוח חי"ש מגדוד 62 את הפלמ"חאים והתמקם במקום להגנה. בהמשך החזיקה במקום מחלקה מקובצת של חי"ש וחי"ם מקיבוצי הסביבה.
בעקבות הפלישה הגיע לגזרה הגדוד הממונע ה-1 של הלגיון הירדני שהתמקם ברכס נבי סמואל-בידו. ב-25 במאי בשעות הערב - מייד לאחר תום הקרב הגדול בלטרון - תקפה פלוגה ירדנית את הראדאר בסיוע אש ארטילרית. התוקפים הגיעו עד לגדר, ונהדפו. מפקד הראדאר יצא אל מפקדת "הראל" בקריית-ענבים כדי להשיג אמצעי לחימה נוספים, ובדרכו נפצע ופונה לבי"ח. הפיקוד עבר למ"מ הצעיר עמיאל רוז'נסקי.
עם שחר פתח צוות קרב של הגדוד ה-1 הירדני בהתקפה חדשה. פלוגת חי"ר התקדמה ממזרח בסיוע אש מדוייקת של פלוגת שריוניות נושאות תותח שנעו מצפון על הציר. מפקד הראדאר נפצע בתחילת הקרב בצווארו, אך המשיך לפקד על המוצב. חלק מהמגינים נמלטו לפני שהגיע האוייב לגדר המחנה. עמיאל אירגן התקפת נגד וניהל קרב רימונים עם הלגיונרים, נפצע שנית אך המשיך להילחם. לבסוף נותרו במקום המ"מ וחמישה מפקדי כיתות שהמשיכו להילחם עד הכדור האחרון, ונפלו עד אחד.
הלגיון ניסה לנצל את ההצלחה כדי לפרוץ למעלה-החמישה וכך לנתק את הכביש לירושלים. שתי מחלקות עתודה מהגדוד ה-4 של הפלמ"ח הוחשו להתקפת נגד, נתקלו בלגיונרים המתקדמים ובראשם חמש שריוניות נושאות תותח, וסבלו אבידות כבדות. הקרב הוכרע, כשהופעלה מחלקה שלישית שהצליחה לבלום את השריוניות לאחר שמפקדיה - ובראשם יוסף בן-מימון - הטילו עליהן בקבוקי מולוטוב ושקיות חומר נפץ מטווח קצר, ופגעו בשתיים מהן.
על קרב הבלימה נגד הלגיון בפאתי מעלה-החמישה ר' בפרק "הר ההגנה". אבידותינו בקרב היו 19 הרוגים ו-12 פצועים. כיבוש הראדאר יצר איום מסוכן על הכביש הראשי לירושלים, ומפקדת חטיבת "הראל" החליטה לכבוש את היעד בהתקפת נגד.
בליל 27-26 במאי בוצעה ההתקפה. הפלמ"חאים אוגפו בידי השריוניות במהלך הקרב ונאלצו לסגת. אבידותיהם היו 3 הרוגים ו-5 פצועים. לאחר הכישלון החזיקה בקו הקסטל-מעלה-החמישה פלוגת פלמ"ח אחת בלבד, ובעתודה נותרו פלוגה אחת והפצועים. הפגזות הלגיון נמשכו ללא הרף.
למרות המצב החמור בוצעה שוב התקפה בליל 2-1 ביוני. הכוח שתקף את הראדאר כלל פלוגה מקובצת מגדודים שונים (2 מחלקות פלמ"ח ומחלקה מגדוד 52 "גבעתי") ויצא מבית פפרמן בחצות. לפני ההתקפה הפציצו מטוסים קלים את בידו, נבי-סמואל והראדאר וניתן סיוע ארטילרי כושל (הפגזים שפגעו בראדאר לא התפוצצו). הכוח התוקף התגלה, ונפתחה לעברו אש מקלעים לא מדוייקת מן הראדאר. הכוח המשיך להתקדם, הגיע לטווח כ-80 מ' מהיעד ושם התפצל למשימותיו. מחלקה אחת איגפה את הראדאר ממזרח כדי לבצע התקפת הסחה מצפון; מחלקה שנייה החלה בפריצת הגדר, במגמה לפרוץ סמוך לשער הראשי; מחלקה שלישית נותרה בעתודה.
בעת שכיתת החוד עסקה בחיתוך הגדר במגזרי תיל, ירה הסיוע שלנו ארבעה פגזים ממרגמת "דוידקה". שלושה פגזים לא התפוצצו, אך הרביעי נפל ליד הפורצים שרובם נפגעו. מייד נפתחה אש מקלעים עזה על המחלקה הפורצת. ארבע חוליות ניסו לפרוץ ולכבוש את שתי העמדות המבוצרות שמשני צידי השער. התפתח קרב מגע, בו הוטלו רימונים רבים. שניים ממפקדי החוליות נהרגו ורבים אחרים נפצעו. מפקד הפעולה דרש תגבורת, והורה למחלקה האוגפת להצטרף לכוח העיקרי. כשהחמיר המצב נכבשה העמדה השמאלית ליד השער במאמץ אחרון, מה שאיפשר את נסיגת הכוח תוך חילוץ הפצועים. הכוח שב לבסיס בשעה 05.00. אבידותינו ו-4ו הרוגים ו-35 פצועים. גופות ההרוגים הושארו בשדה הקרב והובאו לקבורה רק לאחר כיבוש הראדאר במלחמת ששת-הימים.
בהמשך המלחמה הופגזו קריית-ענבים ומעלה-החמישה מן הראדאר, אך לא נעשה ניסיון נוסף לכבוש את הקיבוצים.

מתוך הספר "בעקבות לוחמים"
מאת ההיסטוריון אריה יצחקי.