אלבום תמונות
בשעה 6:00 בבוקר בדיוק, התחיל ירי סורי מכל הכיוונים. הסורים צלחו בלילה בשקט גמור את הירדן צפונה ודרומה למושבה, והמוקשים שהונחו על-ידי שני חבלנים מאילת-השחר כמה שבועות קודם לכן או שלא פעלו או שכלל לא היו. הסורים סגרו על המושבה בטבעת ותוך ירי ישיר מול העמדות וכן הפגזתן על-ידי מרגמות "2 ריתקו אותן לחלוטין. למרות זאת נהדף גל התוקפים הראשון, בעיקר משום שהחיילים התוקפים כלל לא נהגו לפי זהירות מינימלית אלא רצו זקופים מול העמדות ונקצרו בקלות. בגל השני, בסביבות 8:00 בבוקר, נכבש החלק הדרומי של המושבה ונפלו רוב הקרבנות, כתשעה, בגבורה אישית ועילאית מול מאות תוקפים. נראה שהחלו בוזזים מיד את המרתפים בהם נמצאו בקבוקי-יין רבים (מתנת 'כרמל מזרחי' למגיני משמר-הירדן) וזה הקל במקצת את הלחץ על העמדות הצפוניות-מערביות. אולם לאט-לאט נפצעו האנשים, הוצאו כלי-הנשק מפעולה ולבסוף אזלה פשוט התחמושת. הפצועים, ולבסוף כולם, התקבצו במרתף העזרה הראשונה (מתחת לאנדרטה של היום), שם טיפלו בהם הרופא והחובשת.
בסביבת 10:00, אחרי כארבע שעות, תם הקרב. במרתף ציפו שרידי הלוחמים לגורלם. אחד מילידי המושבה, פנחס שניידר, החזיק בידו שני רימונים במקרה הרצון להתעללות, כי זכרו שרק כמה שבועות קודם הרגו הסורים את כל השבויים והפצועים שנמצאו במשטרת צמח בהתקפתם על הדגניות.
ראשון עלה במדרגות המרתף מפקד תגבורת אצ"ל (סעדיה עמראני), אשר ידע ערבית והצליח לקשור קשר עם קצין סורי ולמסור לו כי במרתף יש פצועים ורוצים להכנע. הקצין קיבל את הכניעה, אך מכיוון אחר נורה עמראני למוות ונפל מת חזרה לתוך המרתף. הוא הציל, ללא ספק, את חיי כולם. אחר-כך עלתה במדרגות צילה [גרשון בן-אברהם] עם חלוק לבן היא נורתה בכדור - בראות (קיבלה אחר-כך טיפול טוב בבית-חולים בדמשק וניצלה). לבסוף נכנסו כמה חיילים למרתף והורו ללוחמים לעלות למעלה כשהם קושרים את ידיהם. השבויים היו על הכביש הראשי והיחיד כאשר פתאום נפתחה אש מגג קרוב וכמה סורים נהרגו. היה זה כרמי גרבובסקי, יליד המושבה, שהסתתר שם עם מקלע וביקש לנקום את נקמת כפרו. הוא נהרג לעיני חבריו. אמו רבקה הסתתרה בעת זו מתחת לחבית ריקה ובבוא החושך ניסתה להגיע לאילת-השחר אך נתפסה. אחרון הנופלים היה מוכתר משמר-הירדן, אלעזר סגל, שלמרות גילו המתקדם ביכר להישאר וביקש למות יחד עם כפר מולדתו האהוב.
בקרב נפלו 12 ולשבי הלכו בסך הכל 46, ביניהם 10 נשים וזוג זקנים.
כל אלה, אנשים נשים, צעירי האצ"ל ואיכרים ותיקים יכלו עוד בשעות הבוקר של אותו יום, לנטוש את המקום בכיוון אילת-השחר, אך איש מהם לא חשב על נטישה. הם גמרו אומר להילחם עד הסוף.