אלבום תמונות
ליום הזכרון הראשון של בני יחידי, היקר והבלתי נשכח, אני מדליקה היום נר נשמה לחייו הצעירים. קשה להביע את הרגשות השולטים בי במלאי את חובתי הקדושה. גופי רועד כולו וגרוני ניחר, אבל בכל זאת אבלע את הגלולה המרה.
אתה עומד עכשיו כמו חי לנגד עיני, כולך נהרה והחיוך על שפתותיך, ושאלתך התמידית בפיך: אמא, במה לעזור לך? אינני מחכה כבר לעזרתך, וגם לא אנצל עוד את טוב לבך.
מה זה בעצם יום זכרון? זאת היא מסורת יהודית, וצורתה חיצונית בעיקר. הזכרון האמתי הוא נר התמיד הבוער בלב, ושנה תמימה הוא כבר דולק בקרבי ולא יכבה אלא עם כבות חיי.
נמתחת לנגד עיני שרשרת-זהב של זכרונות, והכל כה חי, רענן ורוטט. אני רואה תמונה מלפני 28 שנים. ליל חורף, שעה עשר בלילה. נוסעת אני לבית-היולדות. לאחר שלוש שעות ילדתי אותך, תינוק בריא ויפה, ומאושרת הייתי. הרגשתי היתה טובה כל כך, שהיה עם לבי להביא בעצמי את הבשורה הביתה. ושוב תמונה. הלילה שלאחר הברית. בקשתי מאת האחות להשאירך אצלי, אולי תרגיש את עצמך לא בטוב. את אצבעי שמתי לכף ידך הקטנה, ובאומץ החזקת בה. אנו, הוריך, מאושרים היינו לגלוי גבורתך. גידולך היה בקו השלום והבריאות. בן שש הלכת לחדר, גמרת אח"כ את בית הספר התיכוני ואת הסמינר. לא היה מקרה שמוריך יהיו בלתי מרוצים מלימודיך או מהתנהגותך. תמיד צנוע, מקשיב ובעל דרישות מצומצמות. בהיותך בן שלוש-ארבע כבר הרגשת והבחנת את מצבנו הכלכלי הרע. אני מחפשת בזכרונותי איזה קו פגום באופיך, איזה מקרה שלא תשמע בקולי או תגרום לי צער, אולי היה זה מקל עלי קצת את הילקחך ממני. הלא אף פעם לא חלית מחלה קשה, שלב אם יפעם וירעד - אולי מאבדת אני אותך. וכמו שקלים היו לידתך וגידולך, כך גם נלקחת מאתי בקלות. אבל אין זה הביטוי הנכון. סבל ועינויים - לא כל כך קל. מבלי לראות ומבלי לחוש את שעותיך הטרגיות האחרונות מתעוררות בדמיוני תמונות בלהות, אולי איומות מן המציאות האיומה.
כואב לי הלב שעולמך היה זר לי ורחוק מתפיסתי. לא אתאונן עליך שעולמך היה כספר החתום בפני, ואני דנה אותך לכף זכות. בידעך את דרכך המסוכנת השתדלת ככל האפשר להעלים זאת ממני. נזכרת אני: לפני כמה שנים שמעתי שהצטרפת לפלמ"ח, ורק מלים מספר אמרתי לך: דע לך, יחיאל, שנפשי קשורה בנפשך, ראה את אשר לפניך. כלום לא ענית לי. אולי נזכרת בזה ברגעיך האחרונים? ואני כ"כ תמימה הייתי ולא ידעתי איזה תפקידים קדושים מוטלים על הפלמ"ח. אבל אתה בקי היית בתעודות הפלמ"ח. וגם בהיותך בן טוב ומסור, היו לך אידיאלים יותר נשגבים וקדושים מאשר אם, ואלה היו ארצנו ועמנו המעונה. ומול שני הנימוקים הגדולים והקדושים האלה, איך יכולתי אני, אדם קטן, עם לב אם שותת דם, לעמוד בהתחרות? מלבד אבינו שבשמים ידעת רק את שני המקדשים האלה, ולמענם עבדת בתום לב ובאהבה עד שנפחת את נשמתך הטהורה.
נפלת בכפר עציון, שמשם היית חוזר תמיד מלא התלהבות. נותקה שלשלת הזהב של זכרונותי. תמונות אחרות לגמרי מצטיירות בדמיוני.
אני נשארתי בחיים. לחזית לא נקראתי, וגם לא נפלתי קרבן לאחת מפורענויות המלחמה. רק טעם אחד יש עוד לחיי, כי ליום הזכרון השני לפחות אזכה לעלות על קברך, אם ישנו, ובדמעותי ובדם לבבי לרוות את האדמה, אשר שדדה אותך ממני.
ד' באייר תש"ט
אמא
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח