תפריט נגישות

טוראי פסח פנחס וולודינגר ז"ל

פלמ"ח - פרשת האוניה 'אלטלנה'

פרשת האוניה 'אלטלנה'

בשנת 1947 נרכשה נחתת אמריקנית גדולה (1820 טון) ב- 130 אלף דולר על-ידי ‘הוועד לשחרור האומה’ - זרוע מדינית והסברתית של ה'אצ"ל' בארצות-הברית. הכוונה הייתה להסב אותה לאוניית נוסעים, ולהעלות עליה עולים חמושים שיגיעו לחופי הארץ סמוך לפינוי הבריטי, מוכנים לקחת חלק במלחמת העצמאות. השם ‘אלטלנה’ שניתן לאונייה היה כינויו של זאב ז'בוטינסקי.
מנחם בגין, מנהיג האצ”ל, העביר מכתבים דחופים למטה האצ"ל בגולה, ובהם תביעה נמרצת לרכוש נשק ולהעבירו לארץ, או, לחילופין, לשלוח כסף לרכישת נשק.
יממה לאחר הכרזת המדינה התקיימה פגישה בה השתתפו בגין וכן ישראל גלילי ולוי אשכול (מטעם שר הביטחון דוד בן-גוריון) כדי לדון באפשרויות לניצולה היעיל של הנחתת ‘אלטלנה’. האצ”ל ביקש להביא לארץ כאלף לוחמים וגם נשק רב, שיגיע ממקורות שונים.
ב- 24.5.48 הודיע ז'ורז' בידו, שר החוץ הצרפתי, על הסכמתו לספק לאצ”ל נשק בשווי של 5 מיליון דולר. המשלוח כלל 5000 רובים בריטיים, 3 מיליון כדורים לרובים ולתת-מקלעים, 250 מקלעי ‘ברן’, 250 סטנים, 150 מקלעי ‘שפנדאו’, 50 מרגמות כבדות, 5000 פגזים למרגמות אלה וכמות ניכרת של חומרי-נפץ. בנוסף לכל אלה, היה על האונייה נשק שנרכש ממקורות אחרים. אנשי המוסד לעלייה ידעו על כוונת האצ”ל וקיימו מעקב מלא אחרי האונייה.
על-פי פקודת ההקמה של צה”ל, נאסר על קיום כל אירגון צבאי נפרד. בגין חתם ב- 1.6.48 על הסכם לפיו יתפרק האירגון מרצון, ימסור את נשקו, וחייליו ישרתו בגדודים מיוחדים במסגרת חטיבות צה”ל.
‘אלטלנה’, בפיקודו של אליהו לנקין, הפליגה ממארסיי שבצרפת ב- 11.6.48 ועליה מטען הנשק וכן כ- 850 איש, רובם פליטי-שואה שאומנו במחנות בידי מדריכי ה'אצ”ל'.
לבגין נודע על הפלגתה רק משידורי הרדיו, והוא ניסה למנוע את הגעתה לארץ, משום שלא היה מוכן להפר את ההפוגה - שנכנסה לתוקף באותו יום - בלי אישור ממשלת ישראל.
ב- 16.6 מסר בגין לנציגי הממשלה דיווח על הפלגת האונייה ועל מטענה. שר הביטחון הורה: ‘יש להעלותם לחוף לא-ידוע’ - והוחלט לבחור בחוף כפר-ויתקין בשרון.
בעוד הנחתת מתקרבת לחוף הארץ, התנהל משא-ומתן בין נציגי האצ”ל ונציגי משרד הביטחון על עתיד הנשק שהיא נושאת. אנשי האצ”ל רצו לחמש קודם לכל את אנשיהם המגוייסים לצה”ל, שטענו כי הם מקופחים מבחינת איכות כלי-הנשק שבידיהם. כמו-כן דרשו להעביר חמישית מהנשק ליחידותיהם בירושלים, שלחמו כגוף עצמאי בעיר.
גלילי הסכים שכמות כזו של נשק תועבר לירושלים, אך לא ציין למי תינתן. התעורר ויכוח בשאלה היכן יאוחסן הנשק ומי ישמור עליו: האצ”ל רצה כי הנשק יאוחסן במחסניו, תחת שמירה משותפת. שני הצדדים גילו חשדנות רבה זה כלפי זה.
ב- 19.6 דיווח גלילי לבן-גוריון כי המגעים עם האצ”ל עלו על שרטון וכי אצ”ל זומם הפיכה, או לפחות הכרזה על מדינה נפרדת בירושלים. אצ”ל נדרש למסור את כל הנשק לידי הממשלה. על פי התכנון, היה על ‘אלטלנה’ להגיע לחוף כפר-ויתקין בערב ה- 20.6 כדי לפרוק בשעות הלילה, לשוב למארסיי ולהביא נשק נוסף.
בישיבת הממשלה לא נמסר לשרים מידע מלא. ובפרט נמנע מידע על המגעים עם בגין - וכך התרשמו השרים כי היה כאן מהלך מפתיע. הוחלט להגיב נמרצות, וההוראה שניתנה לייגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל, הייתה: להשתדל למנוע את הפריקה ללא כוח, אך "בלית-ברירה - יופעל כוח". העולים הועברו ללא הנשק למחנות-עולים של הסוכנות.

צה”ל ריכז כוח רב על החוף: חטיבת ‘אלכסנדרוני’, כוחות מחטיבה 7, גדוד 89 (הקומנדו של משה דיין מחטיבה 8) ופלוגה מהגדוד השישי (שהובאה ממחנה פרדס-חנה) . בים שייטו שתי ספינות מלחמה. כל אלה נצטוו להכניע את האונייה, שאנשיה המשיכו כל העת בפריקתה ובהעברת הנשק למחסני האצ”ל.
אור ל- 21.6 הגיע אלוף דן אבן והציג אולטימטום לבגין: למסור בתוך 10 דקות את מטען האונייה ולבוא לשיחה בפיקוד העליון. הניסיונות להשהות את ביצוע האולטימטום עד הבוקר נידחו, ובגין, שחשש כי ייעצר עם הגיעו לפיקוד העליון, החליט כי יעלה על הנחתת וזו תפליג לחוף תל-אביב, שבה נהנה האצ”ל מתמיכה רחבה ושם יוכל לנהל משא-ומתן בעמדה טובה יותר מאשר בחוף ויתקין.
בחוף תל-אביב עלתה הנחתת על שרטון כ- 150 מ' מהחוף - ונתקעה. הגיעו לחוף חיילים רבים מאנשי אצ”ל, מהם שנטשו את יחידותיהם בצה”ל ולא צייתו למחסומים שהוצבו בדרכים. בן-גוריון לא הסכים לכל פשרה וראה בפרשה מרד נגד המדינה וצבאה. אנשי האונייה הורידו סירה ובה נשק, בניסיון לחמש את אנשי האצ”ל, שהיו על החוף וניסו לכבוש את מלון ‘ריץ’, שבו שכן מטה הפלמ"ח, תוך שהם צרים עליו מספר שעות. בתגובה החלו לירות מהחוף לעבר הסירה. חילופי האש נמשכו מספר שעות. בשעות הצהריים קיבל יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, את הפיקוד על המערכה בתל-אביב. הוא גייס כוחות מחטיבות ‘יפתח’, ‘כרמלי’ ו’הנגב’, ותכנן להשתלט באמצעותם על יעדים של האצ”ל ועל יחידותיו בצה”ל.
בארבע אחר-הצהרים הורה בן-גוריון לייגאל ידין להפגיז את האונייה. תותח שהוצב ב’מחנה יונה’ (מלון ‘הילטון’ היום) פתח באש, פגע בנחתת והיא החלה לבעור. אנשיה החלו לקפוץ למים - מאוחר יותר טענו כי ירו לעברם בהיותם במים - וכעבור כשעה החלו התפוצצויות באונייה. לאצ”ל היו 16 (או 18) הרוגים ו- 10 פצועים בפעולה, והפרשה יצרה משבר מדיני. חלק גדול מהנשק טבע ולא היה ראוי לשימוש.
בעת המערכה בחוף תל-אביב, שימשו כוחות פלמ"ח כזרוע מבצעת עיקרית של הממשלה והם שמנעו מאנשי האצ”ל מלפרוק את שארית הנשק ולצייד בו את חבריהם שערקו מיחידותיהם והתכוונו לבצע פעולות לא חוקיות, כפי שהונח.
התקרית הזו משמשת כסלע מחלוקת בין הימין לשמאל בישראל עד היום הזה.

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה