ילדות עגומה
כאשה עובדת, ששעו תעבודתה בלתי מוגבלות, לא יכולתי לטפל בבני והוא גדל בלי טיפולה של אם ובלא לטיפת ידה. בהיותו בן שמונה חדשים הכנסתיו לבית-תנוקות, בן שנתים וחצי- לגן ילדי אמהות עובדות, ואחר כך לבית החינוך לילדי עובדים. הוא היה אחד התלמידים הטובים. אך הנה בא אביו והעביר אותו למצרים, לבית הספר של המיסיון. בן תשע מצא את עצמו מוקף, בבית הספר ופנימיה שלידו, ילדים זרים, עוינים לו. ואף המורים לא נטו לו חסד. באחד הימים פרצה מריבה בינו לבין ילד ערבי, המורה לא טרח לברר את סיבת המריבה ופנה אל בני:' היהודים מארץ ישראל פראי אדם הם'. בני ענה לו:' והערבים הם כלבים פראים'. עזב את הכיתה וסרב לחזור לשיעוריו של אותו מורה, עד שמנהל בית הספר התערב בדבר והצדיק את בני בריבו. הילד סבל מאוד באוירה העוינת ויום אחד חפר תעלה מתחת לגדר וברח. דודתו מצאה אותו, אחרי חיפושים רבים, והחזירה אותו למוסד השנוא עליו. הוא נשאר במוסד שנים אחדות. לאט לאט הסתגל לסביבה הזרה ואף שכח את שפתו העברית. בפרוץ המלחמה העולמיץ הוחזר לארץ ועד מהרה התאקלם בה מחדש.
מפי האם
מתוך "ספר הלמד הא"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.