לפעמים, בצפירה, אני נזרק לשם: אל גן רבקה בפתח תקוה, אל שנות התום של הילדות. בתוך ארגז התחפושות אנחנו, הבנים, מתחרים מי ישיג ראשון את הכומתה. מי שישיג - יהיה המפקד. השגתי. אני עומד מול המראה, מסדר את הכומתה על הראש בדיוק כמו שראיתי בתמונה הגדולה של אליעזר, האח של אמא, התמונה שתלויה בסלון של סבא וסבתא. אני השגתי ואני באותו היום - המפקד.
כשנגמר הגן עדיין הכומתה על ראשי. אמא באה לקחת אותי הביתה, ונשנקת. בעדינות היא מכוונת אותי אל ארגז התחפושות, עוזרת לי להסיר את הכומתה, מלטפת את שערותיי ואומרת, לי ולעצמה: אולי כשתגדל לא יצטרכו יותר חיילים.
*
לפעמים, בצפירה, אני נזרק לשם: במעבר הצר של המתלה אני פורץ יחד עם הכוח. כדורי אוייב מצרי שורקים מכל העברים. אבק עולה, זעקות "חובש!" מתחילות להשמע. אני רואה אותו, את דודי המת. אני רואה את הג'ינג'י הצנום הזה מזנק מפצוע לפצוע, חובש פה, עומס על שכם שם.
האבק מסתיר אותו מעיניי. אני שומע רק קולות. אני יודע מה הולך לקרות. אינני רואה אותו כשהוא, בסופו של יום קרבות, מוכרע.
*
והיה הספר ההוא- "מסיפורי בית אחד", והיה הבית ההוא, בית "יד לבנים" בפתח תקווה, שמשך אליו וגם הפחיד, ונס הנשר המצרי משם, והספר הפתוח בתמונות דודי וחבריו, והדשא הגדול והפסלים, והגב הכפוף מעט של סבא, שרְטָטים של בכי שקט עברו בו רק כשסבתא הלכה גם היא.
*
בימי הזכרון של הילדות באלקנה, הייתי נושא הזכרון. הדמעות טיפסו תמיד במעלה-גרון. הייתי גם קנאי לזכרון, וכשפעם אחת הבנות עשתה צחוק מאיזה קטע הקראה, הטחתי למולה, אכזרי: "חבל שלא נהרג לך אף אחד קרוב במלחמה"
*
מול תמונת הדוד המת הייתי נעמד ומדמיין:
הנה הוא שב מן המתים. הנה אני קרב אליו, אוחז בשולי חולצת המדים, אומר לו: "אני אליעז. אני על שמך". והוא מרים אותי ומחבק חזק ומסתובב ומסחרר אותנו יחד.
*
כשהתחלתי לעסוק, כילדים רבים בגיל הגן, בשאלות של מוות, לקחה אותי אמא להר-הרצל. כבר אז התחלתי לפקפק בתחיית המתים. לא הבנתי איך אליעזר יוכל לצאת מהבור, איך ירים את אבן המצבה הכבדה כל כך, שסוגרת עליו מלמעלה.
*
היום אני יודע שתחיית המתים היא לפחות גם בנפש. הנה, הזכרון חי. הזכרון וגם החרדות. אני נושא את שמו בלבד. אחי חובב, הצעיר ממני , קיבל גם מתווי-פניו, ממיתאר גופו, עד שאנשים שהכירו את הדוד היו נעצרים באלם למולו.
בני השני, אוריה, נולד בדיוק ביום שבו נפל. מצמרר. כשיצא מרחם ראיתי. אותו הגוף. אותן הפנים.
*
אז אני כנראה דור שני לשכול. אני חושב שעדיין לא ממש חקרו את זה, אבל זה מרגיש כמו דו ר-שני. ומה מהחרדות הללו אני מגיש, כבמירוץ שליחי הארץ הזו, לדור הבא?
*
אחיה ואוריה, שני בניי הגדולים, משחקים בקרבות חיילים. מתווכחים ביניהם למה כדאי ללכת: לשריון, כמו אבא. לפלס"ר, כמו הדוד חובב. אולי לנח"ל, כמו הדוד רענן. ואולי לצנחנים או לסיירת מטכ"ל? שקד, השלישי, מכונס בתוך עצמו. "אני לא רוצה להיות חייל, כי אפשר למות שם".
הנה, כבר ניצנים של סרבנות או פציפיזם. נפש של משורר לילד הזה. ואני, כמו אמא שלי שהסירה אז, בעדינות, את הכומתה, טופח על ראשיהם ואומר: "אולי כשתגדלו, כבר יהיה שלום. אולי לא יצטרכו יותר חיילים".
המבט הספקני של אפרת אשתי אומר הכל. אני יודע שהיא כנראה (כתמיד) צודקת, אבל אני בדמיון ובתקוות, מתעקש. אולי יבוא שלום. אולי תהיו חיילים בצבא-השלום הזה, ותכוונו אז עמים רבים אל הר ה', אל בית אלוהי יעקב.
*
את הפיסקה האחרונה כתבתי לפני כמה וכמה שנים. בינתיים גדלו הילדים, אחיה סיים את בה"ד 1 ובעיצומה של "ההשלמה החילית" כקצין מרגמות במסייעת-שריון, אוריה כבר יכול לראות את סוף המסלול הייחודי בצוות של חה"ן-צנחנים, ואפילו שקד כבר התחספס, מסיים שנה ראשונה במכינה הקד"צ "בני ציון", עם הפנים קדימה לגיוס קרבי לשריון. אפילו מרים, בתנו, הרהרה בשנה האחרונה על שירות קרבי, ביחידת "סנפיר" (הילדה דולפינה מלידה..).
ככה שלמרות מאמצי אבי הילדים הללו, השלום עדיין לא פה. לצערי אפילו לא נראה באופק. ואנחנו, במשחק מרוץ-השליחים הבינדורי הישראלי הבלתי נגמר הזה, מעבירים את החרב מיד ליד, וממשיכים להאמין ולקוות.
(אליעז כהן, אחיינו. ליום הזכרון לחללי צה"ל)